ליגת העל הכדורסל חוזרת היום למרות הכל, בצל מגפה ששינתה את העולם ועדיין רחוקה מלהיות תחת שליטה. הדבר מעלה שאלה מעניינת בנוגע לשגרה הספורטיבית בימים קשים.
כיליד הארץ עברתי כאן הכל: מחיילים בריטים שפרצו לדירתנו הקטנה ברח' מנדלסון 6 בת"א, דרך כל המלחמות והמבצעים הצבאיים, הפיגועים ופיצוצי האוטובוסים. זה נמשך גם לאורך עשרות שנותיי כעיתונאי ספורט ב"ידיעות אחרונות", כולל כיסוי רצח י"א אנשי המשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן ב־1972, שם ליוויתי את האירוע המקולל ההוא מתחילתו ב-5 בספטמבר ובימים הבאים. את האולימפיאדה ההיא היה צריך לבטל מיד ולא להסתפק ביום אחד של אבל, אלא שהוועד האולימפי הבינלאומי החליט אחרת ובעיניי נתן יד למחבלים. אבל כבר למחרת, בטקס שנערך באצטדיון האולימפי במינכן לזכר הנופלים, הכריז מנהל המשלחת הישראלית כי נחזור להתחרות בעתיד ולא נוותר – וכך אכן קרה.
זה עניין סבוך – כי הספורט לא תמיד יכול להמשיך כהרגלו כשהעולם מסביב בבלגן. כשהחלה הקורונה, היה נכון לנקוט בזהירות, לדחות את האולימפיאדה והיורו ולהשבית ענפים שונים. אבל בישראל – למרבה הצער, אך באופן שגם מראה את התושייה שלנו – כבר למדנו איך להמשיך כרגיל למרות התנאים הקשים. הרי לאורך המלחמות, המבצעים השונים, והסכנות שנשקפו בהם לישראל, נמצאו לא פעם פתרונות יצירתיים.
קחו למשל את הפועל גליל־עליון בכדורסל, על שמותיה השונים, שהמשיכה בפעילות גם כאשר שיחקה בטווח הקטיושות והתמודדה עם הפיגועים באצבע הגליל. בכפר גלעדי ואח"כ בכפר בלום התרגלו לשמוע פיצוצים, כמו גם בבריכות השחייה ובשאר המתקנים באזור. לא פעם, כשכלל האזרחים רצו למקלטים, חלק מהכדורסלנים בגליל רצו לאולם... עמית גל, המנהל הנצחי של המועדון, נזכר במלחמת המפרץ: "מולי קצורין היה המאמן, ובקבוצה שיחקו בין היתר שמות כמו דייזי בארמור ועדי גורדון. המשכנו בפעילות בינלאומית, במסגרת גביע אירופה למחזיקות, וקיימנו כמה משחקי בית בחוץ. את פאוק ניצחנו בסלוניקי 79:80 ואת סראגוסה אירחנו בספרד, בווסקה, וניצחנו 90:92. ההחלטה לקיים את המשחקים בחוץ נפלה ברגע האחרון, ואני עוד זוכר כי על מנת להגיע בזמן לסלוניקי, איחרה אל־על את הטיסה לאתונה בשש שעות".
מכבי ת"א המשיכה בכל הכוח גם היא במלחמת המפרץ, והייתי עד בעצמי לכמה אלתורים מלחמתיים. שהיתי עם הקבוצה במשחק נגד אריס בסלוניקי כשפרצה המלחמה, והזרים נכנסו ללחץ מהדיווחים. למחרת, באזור של אל־על בנמל התעופה באתונה ננקטו אמצעי ביטחון קפדניים שלקחו יותר זמן מהרגיל. היו"ר שמעון מזרחי נזכר: "מהחדרים במלון, שהיה באזור הנמל, ראינו משחתות שהיו מעורבות במלחמה. הזרים נבהלו, והשארנו שניים מהם ביוון עד למשחק הבא".
כשהקבוצה שהתה בארץ, היא התאמנה בהיכל יד־אליהו בשעות הצהריים המוקדמות. כל אחד הגיע עם מסכת האב"כ שלו שהונחה על הספסל בסמוך למתאמנים, רק למקרה שסדאם חוסיין ישלח טילים על גוש דן בדיוק באותו רגע. וזה עוד כלום. היום הסיפורים הללו נשמעים הזויים, אבל באותה תקופה הפחד היה עצום. מזרחי: "אחרי משחק בצרפת, אני חושב שבלימוז' או באורטז, שכרנו קטר וקרון רכבת כדי להגיע בזמן לטיסה בארץ". והיה גם את היום בו חזרתי מנסיעה עם מכבי ת"א בשישי קר וגשום. אחרי יום תלאות שהחל לפנות בוקר, נכנסתי למיטה ב־17:00 כדי לנוח מעט לפני ארוחת השבת. גרנו ברחוב הפטמן בר"ג, ואחרי כמה דקות שמעתי בום אדיר. רעייתי פרצה לחדר ושאלה אם שמעתי את הפיצוץ. ניסיתי להרגיע אותה, ואמרתי כי היו אלה קולות של רעמים... התברר כי הקולות הגיעו מבניין שנפגע מסקאד, ליד בית צבי.
