תחקיר עומק שהתפרסם בגרדיאן לקראת סוף פברואר, פחות מחודש לפני חלון המשחקים הבינלאומיים הראשון של מוקדמות המונדיאל בקטאר, קבע כי 6,500 עובדים זרים במדינה, מהודו, פקיסטן, נפאל, בנגלאדש וסרי לנקה, מתו בקטאר מאז 2010, אז הוענקה למדינה זכות האירוח של הטורניר.
בחלון המשחקים הנוכחי עלה על פני השטח גל מחאה של כדורגלנים מנבחרות שונות, שביטאו את התנגדותם למתחולל בנסיכות בחסות השאיפה להפיק את המונדיאל המרשים ביותר אי פעם. כדורגלני נבחרת נורבגיה, למשל, עלו לחימום לפני המשחק מול טורקיה עם חולצות שעליהן הכיתוב "זכויות אדם - על ומחוץ למגרש". מרטין אודגור, קפטן הנבחרת, אמר: "להרבה שחקנים אכפת מהמצב בקטאר. ההרגשה היא שאנחנו רוצים לעשות משהו כדי לתרום למחאה. רצינו להצהיר שאכפת לנו".
למעשה, המחאה הנורבגית החלה עוד קודם לכן עם פולמוס נרחב במדינה שבו מועדונים רבים קראו לראשי הנבחרת להחרים את המונדיאל בקטאר בעקבות אותו תחקיר של הגרדיאן. זה החל עם מועדון קטן בשם טרומסו. טום הוגלי, כדורגלן עבר וכיום ראש מחלקת הקיימות של המועדון (כן, בנורבגיה יש תפקיד כזה במועדון כדורגל) מתח ביקורת על מה שקורה בקטאר. בעבר, עוד כאשר היה כדורגלן פעיל בפ.צ קופנהאגן ב-2016, הוגלי כינה בתקשורת את תנאי העבודה של זרים בקטאר כ"עבדות מודרנית". הדיון התגלגל והתפתח עד שגם שחקני הנבחרת החליטו לנקוט עמדה.
גם שחקני נבחרת הולנד הצטרפו למחאה עם חולצות עליהן נכתב "הכדורגל בעד שינוי". שחקני נבחרת גרמניה בחרו בדרך יצירתית כשכל אחד מ-11 שחקני ההרכב עמדו בהמנון עם חולצות שחורות שעל כל אחת מהן אות אחרת המרכיבות יחד את המילים HUMAN RIGHTS (זכויות אדם, בדיוק 11 אותיות באנגלית). ותסמכו עליהם שהם עמדו בסדר הנכון.
אלא שהפעולות האלו, שמצטלמות נהדר, הן כרגע בעיקר זה: הנכחת פוטוגנית של הקול הביקורתי נגד מה שמתרחש בקטאר, מבלי שיהיו למחאה הזו שיניים של ממש. גם ההצהרות עצמן, הטקסטים שמבטאים את המחאה, נשארים נקיים למדי, בלי שמוזכרת בהם, למשל, אפילו המילה "קטאר". קולות מהסוג הזה נשמעו גם לפני המונדיאל ברוסיה. גם עכשיו, כמו אז, נשמעות פה ושם קריאות להחרים את המונדיאל, אבל ההתאחדות הגרמנית, למשל, כבר הודיעה במפורש שהיא מתנגדת לחרם על המונדיאל.
ג'ושוע קימיך, אחד השחקנים שלא מהססים לנקוט עמדה חברתית ברורה ולהיות פעילים בתחומים חברתיים שחורגים מהכדורגל, הציג נקודה מעניינת וריאלית בעניין הקריאות לחרם: "הקריאות האלה מגיעות באיחור, משהו כמו עשר שנים באיחור", הוא אמר. "זו לא תופעה חדשה וכדי שניתן יהיה לעשות שינוי במקרה הספציפי הזה היו צריכים להתחיל לפעול בכיוונים האלה לפני שנתיים, לא עכשיו. מה שנשאר לעשות עכשיו זה לנצל את הרעש הציבורי ואת הפרסום שלנו כדי להגביר את המודעות לדברים האלו. אבל זו לא רק אחריות שלנו הכדורגלנים, אנחנו צריכים לפעול יחד".
פיפ"א, אגב, שינתה את אופן התגובה שלה באירוע הנוכחי: בעבר, כדורגלנים נענשו על נקיטת עמדה פוליטית-חברתית במסגרות השונות של הארגון. כך קרה עם הקנסות שספגו ג'רדאן שאקירי וגרניט ג'אקה, שווייצרים ממוצא אלבני, על כך שחגגו עם תנועה שסימלה את הנשר האלבני את השערים שהבקיעו מול סרביה אויבת האלבנים במונדיאל ברוסיה.
הפעם, למרות העובדה שהאקטים השונים מנוגדים לקוד המשמעתי שעל פיו "התאחדויות ושחקנים יכולים להיענש אם ינצלו את הבמה הספורטיבית להבעת מחאות בנושאים שאינם ספורטיביים" - בפיפ"א הודיעו כי לא יענישו את השחקנים או הנבחרות מתוך אמונה בחופש הביטוי וביכולותו של הכדורגל להשפיע כ"כוח של טוב".
חכמים על הקטארים
ד"ר יוני מנדל מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון סבור שלמחאה הזאת יש שורש נוסף, גם הוא טמון בדרכיה השנויות במחלוקת של פיפ"א. "הביקורת נובעת גם מעצם העובדה שקטאר מארחת את המונדיאל. המטרה שלה היא לגדול ולהיות מקושרת עם משהו חיובי שקורה בעולם. למה שמדינה שהגודל שלה הוא פחות מהנגב תארח את המונדיאל? יש תחושה שמשהו במחאה הזאת אומר - אתם רוצים 'להלבין' את המדינה הזאת בגלל הכסף שלה, אנחנו נתמקד דווקא בעוולות. הרי העוולות האלה קיימות בעוד המון תחומים במדינה, וכבר המון שנים, אבל עכשיו זה מקבל הד ציבורי כי זו הזדמנות לבקר את קטאר בבטן הרכה שלה: בהקשר של אירוח אירוע הספורט החשוב ביותר בעולם".
ועדיין, יש מקום לומר כמה מילים על השונות, שלא לומר המוזרות, של המונדיאל הקרוב, והעובדה שקטאר רחוקה מאוד מלהיות מדינת כדורגל. למשחקים בליגה המקומית מגיעים בממוצע בין 200 ל-300 איש. מאמנים מפוטרים בליגה הקטארית בסיטונות פשוט כי לבעלי ההון המקומיים נמאס אחרי שני משחקים לא מוצלחים והם מעיפים אותם. אין במדינה שום מסורת של תרבות ספורט, ועד לאחרונה כמעט שלא היו שחקנים קטאריים בנבחרת הלאומית, אלא בעיקר מתאזרחים. ב-2017 היו רק ארבעה שחקנים שנולדו במדינה בסגל והשאר היו מתאזרחים. לאחרונה המאזן השתנה לטובת המקומיים, וגם במקרה זה נראה שהשינוי נעשה בעקבות ביקורות מבחוץ: לאחר הזכייה באירוח המונדיאל במדינה הוקמו אקדמיות שמטרתן להעמיד נבחרת שתתחרה בכבוד בטורניר, או לפחות תימנע מבושה גדולה על אדמתה, אך אירגוני זכויות אדם טענו שמדובר במפעל שלם לניצול של כישרונות ש"יובאו" מאפריקה.
"זו תהיה המדינה הכי קטנה שאירחה מונדיאל אי פעם בפער גדול", אומר מנדל, ומתייחס לפן נוסף של העניין - האתני: "צריך לזכור שהטיקט להענקת האירוח לקטאר היה שמדינה מוסלמית או ערבית מעולם לא אירחה. מרוקו נדחתה בעבר מסיבות שונות, גם מצרים, ובסוף קטאר קיבלה את זה. בלי להיכנס לשאלת החשד הכבד לשחיתויות בעצם תהליך הבחירה בה, ולמרות עושרה הרב - קטאר מבחינת העוצמה שלה היא עדיין לא סין או רוסיה, שגם שמן נקשר בהפרות בוטות של זכויות אדם, ולכן קל יותר לבקר אותה. יכול להיות שגם להיותה מדינה מוסלמית יש קשר לכך".
התגובה הרשמית של קטאר לטענות שעלו בתחקיר של הגרדיאן, ובכלל לטענות שהעלו ארגוני זכויות אדם מאז שהופנה הזרקור הציבורי אל הנושא, הייתה שמדובר בשיעור המוות המצופה בקהילות המדוברות ביחס לגודלן במדינה. אלא שאי אפשר להתעלם מהצלבת הנתונים עם דוחות שעוסקים בתנאי העבודה והמחייה של אלו שעל כתפיהם נבנים אצטדיוני הפאר ומונחות התשתיות לקראת האירוע. המחאות נגד המתרחש בתחום זכויות האדם במפרץ הפרסי הן לא עניין חדש, גם ספציפית לגבי תנאי ההעסקה הקשים - במיוחד בקיץ כאשר הטמפרטורות מטפסות אל מעל ל-40 מעלות.
חשוב להדגיש: מתוך קצת פחות משלושה מיליון האנשים שמהווים את אוכלוסיית המדינה, העובדים הזרים מהווים כ-95 אחוזים. קצת יותר מ-300 אלף בלבד הם קטארים מלידה. המשוואה של אדונים ומשרתים מעולם לא נראתה בוטה יותר במספרים. קטאר, באופן כללי, היא לא מקום שבו אתה פוגש קטארים ברחוב.
יש רפורמה - עדיין לא בשטח
למרות התגובה הרשמית שניסתה לנרמל את המספרים של שיעורי התמותה, בחודשים האחרונים החילה קטאר שורה של רפורמות בתנאי ההעסקה במדינה, האחרונה שבהן קובעת רצפת שכר של 1,000 ריאל קטארי - 275 דולר - בתוספת קצבת מזון של 300 ריאל ו-500 נוספים למגורים. אלא שהבעיה ביחס לעובדים הזרים במדינה עמוקה הרבה יותר, וטבולה בנימי התרבות בה.
מערכת ה"קפאלה", בעברית "החסות", שהייתה נהוגה עד לאחרונה, היוותה את הבסיס לפגיעה בזכויות אדם. רק באוגוסט האחרון בוטל חוק שקבע כי עובד יכול להחליף עבודה באישור המעסיק הנוכחי שלו בלבד. המציאות שנוצרה בעקבות החוק הייתה של ניצול עובדים על ידי המעסיקים, לעיתים עד כדי התעללות. למעשה, העובדים הפכו להיות שבויים של "נותני החסות" שלהם - וחלקם אף מצאו את עצמם מאויימים, עצורים ומגורשים.
לדברי גורמים מדיניים בקטאר, ביטול החוק מהווה מהפכה של ממש בשוק העבודה במדינה. על הנייר, נראה שיש שינוי בגישה והקטארים מתגאים בשיפור הסטנדרטים גם בתחומי הבריאות והבטיחות. מגורים מודרניים נבנו עבור אלפי עובדים ברחבי המדינה, נוספו פקחים שיאכפו את התקנות החדשות והענישה בחוק למעסיקים על הפרת הכללים הוחמרה, ויכולה להגיע עד כדי עונשי מאסר ממושכים.
אלא שבשטח, קשה לקבוע עד כמה השינוי יהיה מקיף ומעמיק, מהו טיב מערכות היחסים "הסמויות" שבין הפקחים למעסיקים, ומהו ההיקף האמיתי של התנאים המשופרים ביחס למספר העצום של עובדים זרים במדינה. רשת אל ג'זירה ראיינה עובדים רבים לאחר שהתקנות החדשות נכנסו לתוקף, ולמרות הצלחה יחסית - שאותה כמובן השלטונות הקטארים מבקשים להבליט בתקשורת - מרבית העדויות מספרות על קשיים רבים במימוש הזכויות החדשות.
לצד דוגמאות של עובדים שהצליחו להחליף עבודה בזכות הרפורמה, ישנם סיפורים רבים על עובדים שסבלו מהתנכלות דווקא לאחר כניסתה לתוקף. עובדים שהגישו את התפטרותם סבלו בתגובה מעיכובים, אי-שחרור תעודות הזהות שלהם ואף האשמה בעבירות שונות ומשונות. למשל, עובדת שהגישה מכתב התפטרות לאחר שבע שנים בהן לא זכתה להערכת שכר, סיפרה כי הואשמה בעבירה על החוק שכונתה החזקת שתי עבודות במקביל, אף על פי שהמשיכה להגיע לעבודה המקורית שלה מדי יום, שישה ימים בשבוע - בדיוק כמו בכל שנים שקדמו לניסיונה להתפטר. במקום שהחוק יגן עליה, הוא התהפך נגדה. על פי התחקיר של אל ג'זירה, מדובר במקרה אחד מרבים, שמהווים מסה קריטית לעומת שיפור זניח יחסית במצב.
השאלה היא האם מדובר בחבלי לידה של המדיניות החדשה, או במפגש כואב שלה עם המציאות, הנורמות והתרבות שחזקות מכל חוק. שאלה נוספת ורחבה יותר היא בנוגע לעולם הספורט והיחס שלו למקרים האלו: האם ניתן לראות גרף התקדמות בתנועת המחאה נגד הפשעים ההומניטריים שמבוצעים במסגרת ההתארגנות לכל אירוע ספורט גדול? קולות מהסוג שהשמיעו שחקני נבחרות נורבגיה, הולנד, גרמניה ונוספות, נשמעו גם ביחס לאולימפיאדת טוקיו, למשל, אלא שאז הקורונה טרפה את הקלפים ובלעה את הכותרות, עם דחיית המשחקים וההתמודדות עם העולם החדש שנוצר בעקבות התפשטות הנגיף. השאלה היא האם ההצטרפות הנרחבת יחסית של השחקנים למחאה היא סימן להתקדמות, או סתם טרנד ששואב השראה מהספורט האמריקאי.
