"כולם יודעים שחיפה ירוקה": מכבי חיפה חגגה את האליפות כל הלילה
(צילום: אסף מגל)
כשמחזיקים משהו בבטן יותר מדי זמן - בסוף מתפוצצים. כששותקים יותר מדי - בסוף צורחים. השאגה שנשמעה אתמול באצטדיון סמי עופר, בכל העיר חיפה, בעצם כמעט בכל מקום בארץ שבו מפוזרים אוהדים ירוקים, היא שאגה כזו, של מי ששתק יותר מדי זמן ביחס לגודלו או להיגיון הבריא. שאגה משחררת.
אחרי עשור: מכבי חיפה אלופה, סיקור נרחב:
היציעים פערו את פיהם ונפטרו מכל הזיכרונות הרעים שנתקעו שם. 12 מאמנים, 140 שחקנים ואינספור אירועים ביזאריים שיכולים למלא סיפור חיים שלם של קבוצה וליוו את מכבי חיפה בעשור האחרון. הם הוציאו הכל החוצה, את כל מה שעברו, כדי לפנות מקום לחגיגות העשור.
אוהדי מכבי חיפה הם אוהדים גאים. ככה זה כשאתה זוכה בתארים, עושה תוצאות יפות בליגות האלופות, מוציא כוכבים לליגות גדולות בחו"ל. למכבי חיפה יש גם דור של אוהדים צעירים שלא גדלו עטופים באותה גאווה כמו קודמיהם. בני נוער שהחלו לאהוד את הקבוצה כילדים, שבשבילם יש יותר שנות סמי עופר מקריית-אליעזר - ואין אליפות - בלי להיות הגב של הקבוצה הטובה ביותר כפי שהוריהם או אחיהם הגדולים התרגלו. הם יכולים להרגיש לראשונה איך אלה שסביבם תופסים את המושג "אוהד מכבי חיפה", איך האחרים ידעו שזה מרגיש וכמעט שכחו.
הקפיצה של לביא
אחד הדברים היפים באליפות הזו היא שאינה שייכת לדמות אחת, גם לא לשתיים. ברוב השנים אפשר לקבוע יחסית בקלות מי הכוכב הראשי, הדומיננטי, של האלופה החדשה. הפעם אפשר להתווכח. אפשר להבין את הבחירה של מינהלת הליגה בג'וש כהן לשחקן העונה, שוער שהביא באופן ברור נקודות לקבוצה שלו והוא בהחלט קיבל את התואר בזכות. ניתן לקבל גם את המועמדות של צ'ארון שרי וגם את זו של דולב חזיזה, שחקנים של מספרים שהיו, בתקופות שונות של העונה, כוח האש החזק ביותר במשחק ההתקפה. זו לא אליפות של שחקן אחד, אלא היא מתאפיינת דווקא בנטילת אחריות מקצועית לפי התור. בכל פעם, לפרק זמן מסוים, היה את הכוכב התורן שדאג לשמור על הלהבה.
מי שהיה שם כל הזמן הוא נטע לביא. אולי לא כשחקן המוביל של כל חודש, אבל כן תמיד בסביבה. לכן אפשר להכריז עליו כראשון בין שווים. לטעמי, אם חובה לבחור שחקן עונה - זה הוא.
לביא, שהחמיץ רק שני משחקים (אחד מהם משחק האליפות אתמול), הוא לא רק הקפטן, אלא גם זה שמסמל את ההתקדמות של הקבוצה. הוא עצמו הפך מאחד שמחלץ כדורים לכזה שעושה הרבה יותר. אין לו ממש מחליף, אין מישהו שיכול לשלב את היכולות ההגנתיות עם הקפיצה שעשה העונה ביציאה קדימה עם הכדור. הוא גם סמל המאבק. מאבקים שמתרחשים על הדשא מול היריב מתחלקים לשניים: התקפיים - כאלה שבאים בצורת ניסיון לעבור שחקן יריב, והגנתיים - כלומר לנסות לתקל את השחקן עם הכדור. לביא סגר את העונה בטופ-3 בליגה בשתי הקטגוריות. אין עוד מישהו שמחזיק בהישג הזה.
הרוגע של בכר
אין גם עוד מישהו שרשם את ההישג של ברק בכר - ארבע אליפויות בשש עונות. בתחילת העונה היו כאלו שטענו שקיבל קבוצה "מוכנה" כמו בהפועל באר-שבע, אבל מכבי חיפה שלו הייתה די שונה מזו של העונה שעברה. מעבר לזה, לאו דווקא ענייני הטקטיקה, מהמאפיינים הבולטים של בכר, נראים כתרומה העיקרית שלו למועדון, אלא יותר עצם היותו דמות רגועה ומרגיעה, אחד שלא מאבד שליטה במועדון שהשם הנרדף שלו היה כדור שלג של פאניקה.
בכר פרש ממשחק ב-16 במאי 2011, בדיוק ביום שבו זכתה מכבי חיפה באליפות הקודמת שלה. בעונה הראשונה אחרי הפרישה זכה באליפות כעוזר מאמן בקריית-שמונה. בתשע השנים הבאות כמאמן ראשי זכה בארבע אליפויות נוספות. יש רק שלושה מאמנים בהיסטוריה שזכו ביותר. בכר רק בן 41, אין סיבה שלא יעלה מתישהו למקום הראשון.
האם ינסה להגיע לאותה פסגה היסטורית (שש אליפויות) במכבי חיפה? נראה שכן. בזכות האליפות הזו, הירוקים מסתכלים עכשיו לשני כיוונים: לא רק אחורה על העשור השחור, זה שסיומו נחגג כרגע, אלא גם קדימה לעבר העשור הבא. מכבי חיפה לא יכולה להסתפק באליפות אחת, זה לא מי שהיא. העשור ללא כלום צריך להפוך לעשור של כמה שיותר, סוג של פיצוי.
כששחקן התקפה נקלע לתקופה לא טובה שבה כל מצב טוב הופך להחמצה נוראית, נוהגים להזכיר את המשפט המפורסם של רוד ואן ניסטלרוי, לפיו חלוץ הוא כמו בקבוק קטשופ: לפעמים הכל תקוע ושום ניעור של הבקבוק לא עוזר, אבל חייבים להמשיך ללחוץ, לעבוד קשה, עד שסימן הרוטב האדום הראשון משפריץ החוצה, עד שמגיע השער הראשון. אז הכל משתחרר והשערים לא מפסיקים לזרום. מכבי חיפה הייתה במקום הזה מבחינה קבוצתית. היא הייתה תקועה, משהו חסם את היציאה. לא עוד.
אתמול זה השתחרר, היה אפשר לחוש זאת באוויר. זה רשמי: מכבי חיפה חזרה. היא לא מסתכלת יותר לאחור.
