זהו, עוד רגע זה נגמר. עוד משחק אחד והכל מאחורינו. עוד קמפיין כושל מסתיים רק כדי שנתחיל להשתעשע עם הרעיון שהנה, בפעם הבאה אולי נעשה את זה. וכמה סמלי שהפרק האוסטרי, שהתחיל עם תקוות גדולות, מגיע הערב (21:45) בנתניה לסוף דרכו, לפחות על הקווים, דווקא מול סקוטלנד – הנבחרת ששברה לנו את הלב והראתה איך מגשימים חלומות. לכאורה שתי נבחרות באותה רמה והבדל של פנדל אחד מוחמץ, אבל התמונה הרבה יותר מורכבת.
ובכל זאת, לרוטנשטיינר, בהנחה שמדובר במשחקו האחרון כמאמן, נותרה עוד משימה חשובה והיא להשאיר את ישראל בדרג ב' של ליגת האומות, כאשר ניצחון על הסקוטים יבטיח זאת. בלי קשר לתוצאה, בחודש הבא תתקבל החלטה אם להמשיך עם וילי כמנהל הטכני, אבל בכל מקרה מדובר בכישלון מקצועי שלו ושל אנדי הרצוג לקראת העברת השרביט, כנראה ליוסי אבוקסיס. וכן, היו גם כמה נקודות אור שנותנות מעט תקווה לקראת העתיד – הרחוק כמובן – כי על המונדיאל הקרוב אין מה לדבר.
מבחן התוצאה. כישלון – אין מילה יותר מתאימה. זה היה קמפיין מוקדמות חלש מאוד של הנבחרת, שסיימה חמישית בבית אחרי צפון־מקדוניה וסלובניה – יריבות שרבים זילזלו בהן. מלבד לטביה, מהחלשות ביבשת, ישראל הצליחה לנצח רק את אוסטריה, וצברה 11 נקודות בלבד, כשהיא סופגת לא פחות מ־18 שערים. גם את הפרס בדמות חצי גמר ליגת האומות, שלא ממש הגיע לנו, לא ניצלנו: רוטנשטיינר הורד לקווים ויכול היה לקנות את עולמו כשהיה במרחק שני משחקים מהיורו, אבל הנבחרת שלו נראתה רע מאוד בגלזגו, גם אם בסופו של דבר המשחק הוכרע בפנדלים.
ההימור על הרצוג. אחת ההחלטות המשמעותיות שרוטנשטיינר קיבל הייתה מינויו של בן ארצו. הוא בחר באיש קרוב אליו, כזה שמעולם לא אימן נבחרת בוגרת אלא רק את הנבחרת הצעירה של אוסטריה, והיה עוזרו של יורגן קלינסמן בנבחרת ארה"ב. בשלושת המשחקים הראשונים זה עוד נראה כמו שידוך מושלם. ה־1:1 נגד סלובניה, ה־2:4 האדיר על אוסטריה וה־0:3 בלטביה הכניסו את המדינה כולה לאופוריה, אלא שאז הגיעה הקריסה וחוסר הניסיון בא לידי ביטוי. מצד אחד נשמעו ביקורות על יכולת ניהול המשחק של הרצוג, מצד שני השחקנים מאוד התחברו אליו. בשורה התחתונה, להרצוג לא הייתה תשובה להגנה המחוררת שספגה 26 שערים ב־15 משחקים, וגם מערך שלושת הבלמים לא הוכיח את עצמו.
משחק תפקידים. רוטנשטיינר הגיע תחת ההגדרה של מנהל טכני נטו, אלא שבפועל זה לא ממש קרה. הוא נבחר על ידי ועדת איתור על מנת להיות פונקציה שתדאג לפיתוח הכדורגל, אך בסופו של דבר התמקד בנבחרת הבוגרת, כשמקביל הנבחרות הצעירות רק הלכו אחורה. הוא מיעט להגיע למשחקיהן והעדיף לשמש מעין מפקח של הרצוג, כנראה משום שרצה להיות בפרונט. בתקופתו אמנם הוקמו שני מרכזי מצוינות באשקלון ובנוף־הגליל, ואקדמיה במכמורת, אבל מלבד הגעה יומיומית לבית הנבחרות בשפיים והכנת תוכניות תיאורטיות, רוטנשטיינר לא ממש הטביע את חותמו על התפקיד.
סטנדרטים גבוהים. עד להגעת הצוות האוסטרי השחקנים לא ממש נהנו לבוא להתכנסויות, לא כי לא רצו לייצג את המדינה, אלא בגלל הפער הענק בין הסטנדרטים הגבוהים אליהם הורגלו במועדונים לבין ההתנהלות בנבחרת. לפחות בנושא הזה רוטנשטיינר והרצוג הביאו בשורה חדשה, כשהנחילו את התרבות האירופית בשכונה הישראלית. השחקנים מאוד כיבדו אותם, וחדר ההלבשה נראה מגובש מתמיד, כאשר זכור בעיקר אותו סרטון מוטיבציה של זהבי לפני המשחק בגלזגו.
חדר ההלבשה מגובש מתמיד. סרטון המוטיבציה של זהבי
(צילום: ההתאחדות לכדורגל)
זימונים מקצועיים. בניגוד לקמפיינים הקודמים, הפעם לא נרשמו סערות מיוחדות סביב הזימונים. האוסטרים פיתחו מדיניות שהורכבה משני גורמים: יצירת שלד שעימו רצו כדי לייצר יציבות, ותיעדוף מובהק של לגיונרים, גם אם הם לא משחקים, על פני שחקנים בכירים בליגת העל. בזימונים שלהם לא היו מעורבים עסקנים, סוכנים או גורמים חיצוניים – נטו מקצועיות ועמידה בקו המנחה. זו גם הסיבה שהם לא נכנעו ללחץ לזמן את ליאור רפאלוב. הרצוג ורוטנשטיינר גם אחראים על פריחת שחקני המגזר, כשבחלק מהמשחקים אף ראינו שישה מהם עולים בהרכב.
קידום שחקנים. אחרי תקרית סרט הקפטן נראה היה שערן זהבי הגיע לסוף דרכו בנבחרת, אלא שהאוסטרים התעקשו להחזיר אותו – והחלוץ הפך למפלצת שערים במדים הלאומיים עם 24 כדורים ברשת. הצמד גם היה זה שפילס את דרכו של מנור סולומון לנבחרת, עוד כשהיה במכבי פ"ת, מה שסייע לו לעבור לשחטאר. בתקופה שלהם שון וייסמן יצא לספרד, מונס דאבור עבר דרך סביליה להופנהיים, זהבי נחת באיינדהובן, ואלי דסה הפך לשחקן משמעותי בוויטסה.
