מאמן נבחרת ישראל מחזיק בתפקיד שמושך אליו הכי הרבה אש בספורט. רבים חוו זאת, נחשבו לגדולים בתחומם לפני המינוי וספגו קיתונות של בוז אחרי משחק אחד או שניים, כאלה ששינו את תדמיתם בציבור. בימים של אחרי ההדחה מול סקוטלנד, וילי רוטנשטיינר לא סופג אש, לפחות לא אחת כבדה, בעיקר כי מדובר בפנדל אחד מוחמץ של שחקן שהפך, שוב, לסיפור המרכזי. אבל גם מסיבה נוספת: רוטנשטיינר עשה עבודה די טובה.
כבר שנים שההמון דורש ממאמני הנבחרת שלושה דברים: לבחור הרכב נכון, לשלב צעירים ולשחק התקפי. לגבי ההרכב היו כאלה שלא הבינו מה עושה שם שרן ייני, אבל ההחלטה לשחק עם בלם מכבי ת"א הוכיחה את עצמה. ההגנה הבעייתית של הנבחרת, זו שביצעה טעויות קריטיות בכל משחק וחסרה מספיק בלמים ראויים, לא ספגה שער ויותר מכך, הסקוטים לא בעטו למסגרת אפילו פעם אחת. פה ושם נשמעו תלונות על כך שביברס נאתכו מקבל מקום קבוע בהרכב, אבל כל מאמן היה ממשיך עם הקפטן שלו, ולא כל מאמן היה מחליט להוציא אותו בשלב מוקדם עבור הופעת בכורה של מוחמד אבו פאני.
הכניסה של אבו פאני הדגישה עוד יותר את שילוב הצעירים של רוטנשטיינר, שיחד עם אנדי הרצוג הפך את מנור סולומון לשחקן הרכב בנבחרת בגיל צעיר, גם כשלא קיבל דקות משחק בשחטאר דונייצק. הקישור של הנבחרת בסוף המשחק הורכב מסולומון (בן 21), אבו פאני (22) ועילאי אלמקייס (20). אין כאן כוונה לומר שאלה בהכרח השחקנים שהיו צריכים להיות שם, אבל מי שביקש שילוב צעירים קיבל זאת בענק.
ומה לגבי משחק התקפי? הנבחרת לא ייצרה מצבים, אבל זה לא קרה בגלל המערך או שיבוץ השחקנים. להכניס את סולומון כקשר, או להחליט להעלות מהספסל את אלמקייס ולא קשר אחורי קלאסי, זה רעיון התקפי. התוצאה היא כבר סיפור אחר.
לדברים האלה צריך להוסיף חיבור טוב עם השחקנים, ומוטיבציה שהתבטאה היטב בנאומים שקדמו לעלייה לדשא, ומגלים שרוטנשטיינר עשה את העבודה שלו. האם זה אומר שהוא חייב להמשיך להיות מאמן הנבחרת? לא בטוח, כיוון שמהותו של רוטנשטיינר היא לא אימון אלא ניהול, אבל גם אם מגיע יוסי אבוקסיס, שהוא המועמד המתאים ביותר, צריך להשאיר את האוסטרי במערכת.
בסופו של דבר הוא הגיע לכאן כמנהל מקצועי לטווח ארוך, וביצע מהלכים, גם כמאמן, עם השפעות אפשריות לטווח הארוך. ישראל שוב לא העפילה לטורניר גדול וקמפיין המוקדמות עצמו היה חלש, אבל לא רוטנשטיינר הוא האיש שאפשר לבוא אליו בטענות.
