היה לי מזל להעביר משחק בין האוהדים הכי משוגעים, הכי נאמנים בעולם -אוהדי בורוסיה דורטמונד. נכון שלא הבנתי מה הם מדברים ביניהם או מה הם שרים, ואני כל הזמן רק חיקיתי אותם בתנועות השפתיים שלי. נכון שבכל פעם שאחד מהאוהדים שעמד לידי אמר לי משהו, השבתי "יא יא", כלומר "כן כן" בעברית, וזה הצחיק אותם. אבל בסוף, מה כל זה משנה כאשר מרקו רויס מבקיע את שער הניצחון נגד האקסית שלו מנשנגלדבאך, ורץ לחגוג מול יציע אחד שבו עומדים 21,000 איש מבין 81,000 שבאצטדיון כולו, והם רק רואים אש בעיניים.
למה חזרתי לנוסטלגיה המיוחדת הזאת? כי נוצרה בתוכי תחושת בטן מוזרה. מבחינתי, התקופה הזאת היא העונש הכי גרוע שיכלו לדמיין חובבי הכדורגל, וצריך להצדיע בפני כל השחקנים. הם מרגישים בודדים, כי תמיד היה מאחורי הגב שלהם קיר פלדה שמעודד אותם בכל מקרה. בעת הזאת כל זה השתנה - המוטיבציה נעלמת, הרצון פוחת, סדר היום שלהם מתהפך.
אבל למרות הכל השחקנים הפנימו את המציאות. בכל העולם הם הפגינו רצון עצום, אחריות, מחויבות, דוגמה ומופת. ובטח כל מי שקורא את זה יגיד שאני מגזים, אבל האמת היא שנכפו עליהם תנאים לא הגיוניים. ואני לא מדמיין בן אדם שעובד במשרה אחרת והיה יכול לחזור לעבוד בתנאים כאלה, וגם לא נשכח שרבים מהם קיצצו משכרם, וכל זה רק כדי לחזור ולהחזיר לנו, הצופים המכורים, את התשוקה ואת הרעב הזה שכולנו חיכינו לו.
כולי תקווה שנחזור לשגרה הכי מהר שאפשר, כי כדורגל בלי אוהדים זה אסון מכל הבחינות.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
