"הריקוד האחרון" מחזיר אותי לריקוד הראשון שלי עם ה-NBA. הייתי חייל כשלארי בירד ומג'יק ג'ונסון הצטרפו לליגה. האחד אנטי תזה לכל האתלטיות הקיימת בליגה הטובה בעולם והשני עם נתונים של פאוור פורוורד שנתן משמעות חדשה לתפקיד הרכז. היו עוד שחקנים ענקיים באותה תקופה, קצת מבוגרים יותר כמו מוזס מלון ובמיוחד ג'וליוס אירווינג הלא הוא ד"ר ג'יי, אחד המטביעים הווירטואוזים בהיסטוריה.
ואז התחילו שידורי ה-NBA בטלוויזיה. לא משנה מה היה מתוכנן לנו בבוקר למחרת, קמים בשעה שתיים או בארבע לפנות בוקר כשיש משחקי פלייאוף. קמנו לראות את הדוקטור מטביע, אבל בעיקר לראות את מאבקי הטיטאנים - בוסטון סלטיקס של לארי בירד מול לוס אנג'לס לייקרס של מג'יק. רוברט פאריש וקווין מקהייל עם בירד מול קארים עבדול ג'באר וג'יימס וורתי לצידו של מג'יק. הייתה מן הרגשה כזאת, שברגע שהם יפרשו יתעמעם זוהרו של ה-NBA.
ואז הוא הגיע. מייקל ג'ורדן. אני חייב לציין שאני אוהב כדורגל יותר מכדורסל, אבל באותה נשימה אני תמיד אומר שזכיתי לראות את הספורטאי הגדול ביותר מאז ומעולם, עם כל הכבוד ויש המון כבוד לפלה, למראדונה (רק ככדורגלן), למסי, לרונאלדו וליוהאן קרויף.
פקחנו עיניים משתאות כשהוא עלה לדאנק. היו כאלה שהלכו למקרר להביא משהו לאכול וכשחזרו הוא עדיין היה באוויר. שחקן קלאץ' אדיר ושחקן הגנה פנומן. היינו בעיקר מופתעים כשהוא לא הפתיע אותנו בעוד מהלך שלא מהעולם הזה. עקבתי אחריו משחק אחרי משחק, דקה אחרי דקה, שנייה אחרי שנייה על המגרש, כמו רבים אחרים.
כשהוא פרש בפעם הראשונה הייתה הרגשה של ריקנות. ואז הוא חזר ואיתו חזרה התשוקה לליגה הטובה בעולם. נתן חצי עונה של כמעט ועוד 3 עונות שהביאו נחת לאוהדיו ותסכול ליריביו, שאלמלא הוא יכלו לסיים את הקריירה עם טבעת אחת לפחות.
ואז הוא פרש בפעם האחרונה מהבולס. כשהוא פרש גם אני פרשתי. מאז לא קמתי באמצע הלילה למשחקים ב- NBA. בלי M.J זה לא היה אותו הדבר. עם פרישתו הייתה הרגשה של ריקנות, משהו שנעלם ולא ישוב עוד.
ועכשיו, 22 שנה אחרי, קיבלנו את הריקוד האחרון. התלבטתי. אני לא מתחבר לסדרות. אבל אמרתי "שיהיה". ראיתי את הפרק הראשון ונשאבתי פנימה. לא תמיד זוכים לראות היסטוריה שהיא חלק מההיסטוריה שלך.
זה היה לחזור אחורה בזמן, לרגעים הגדולים עם רגעים מרתקים ומפתיעים מאחורי הקלעים. לראות את הצדדים האחרים באישיות שלו. אי אפשר להתווכח שההתנהגות שלו כלפי חבריו הייתה לעתים לא הולמת ולא הוגנת ואף אכזרית לפעמים, אבל כשכמעט כולם מודים שבלעדיו הם לא היו זוכים בתארים, זה מסכם את התופעה ששמה מייקל ג'ורדן. לטוב ולרע, או אולי בעצם לטוב ולטוב. ואי אפשר בלי משפט על לברון. באמת שחקן גדול. אבל עזבו, זה לא כוחות.
והשבוע הגיע הפרק העשירי והאחרון. הרגשתי כמו באותו ערב של סיום המשחק האחרון של MJ במדי הבולס. שוב אותה ריקנות. עכשיו זה באמת נגמר.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
