ברוכה השבה, באיירן מינכן, אלופת אירופה בפעם השישית ואלופת גרמניה שבע פעמים ברציפות. הקבוצה הכי בולטת כרגע באירופה, זו שלא ריחמה על ברצלונה ועירערה את כל המועדון הקטאלני - מההנהלה ועד מסי - חזרה מהפגרה הקצרה בדיוק באותה צורה עם 0:8 על שאלקה במחזור הראשון בגרמניה. אין לי שום ספק בכך שהרעב והיכולת עדיין שם, ופרט לשמירה על תואר האליפות, באיירן תלך בכל הכוח על זכייה נוספת בצ'מפיונס.
אבל למרות כל השבחים, אסור לשכוח שיש בבונדסליגה עוד קבוצות שבכל עונה מעוררות תקווה ומחשבה, ומגיעות עם החשק להילחם, להיאבק ולרדוף אחרי באיירן. בראש ובראשונה זו בורוסיה דורטמונד, היריבה הוותיקה של מינכן, ולצדה באייר לברקוזן, בורוסיה מנשנגלדבאך והשם החדש שמשגע את אירופה, לייפציג שהגיעה לחצי גמר ליגת האלופות בהופעה הראשונה שלה במפעל. מוביל אותה המאמן הצעיר יוליאן נגלסמן, ואני בטוח שבעוד כמה שנים נראה אותו באחת הקבוצות הכי גדולות באירופה.
מונס דאבור לא כבש או בישל בניצחון של הופנהיים בקלן, אבל כולנו יודעים שעוד יהיו משחקים בהם ידע איך לעקוץ את היריבות. לברקוזן סיימה רק ב-0:0 מול וולפסבורג אחרי שמכרה את הכוכבים קאי האברץ וקווין פולאנד. ולייפציג? גם בלי טימו ורנר שעבר לצ'לסי, אי אפשר להיות רגועים נגדה. היא עדיין יכולה לרדוף אחרי באיירן ודורטמונד עד הסוף. זו קבוצה חזקה עם שחקנים צעירים ששואפים תמיד לניצחון ולא מפחדים מאף קבוצה. הם הוכיחו את זה בשנה שעברה בליגת האלופות כאשר הדיחו את אתלטיקו מדריד ברבע הגמר, וגם השנה הם יכולים להגיע רחוק באירופה.
אהבה אדירה למגרש
אבל מחזור הפתיחה בעיקר גרם לי לגעגוע. לפני שנה בדיוק הייתי בזיגנל אידונה פארק בדורטמונד למשחק נגד גלדבאך. נכנסתי ליציע הדרומי שמכיל 21,000 אוהדים שרופים במיוחד. אני לא מתבייש להודות שהייתי בשיא ההתרגשות, לא יכולתי להתאפק וכל הגוף שלי רעד. לא הרגשתי את הגשם שירד בכמות אדירה מהשמיים, פשוט נכנסתי לגן עדן לחמש שעות. כשהתחיל המשחק הסתכלתי אל כל הכיוונים - אין מקום אחד פנוי. אלוהים אדירים, מה עובר בראש של העם הזה?גברים בני 70 פלוס, נשים בנות 60 פלוס. הייתי המום, אמרתי לעצמי שזה לא ייתכן, הם צועקים למען הקבוצה שלהם, נהנים, תומכים, אין מילים לתאר את הדברים האלה.
הייתי מהאנשים האחרונים שיצאו מהיציע. עמדתי כמה דקות, לא זזתי מהמקום שלי. הרשת שבין הדשא לבין היציע הייתה הדבר היחיד שהפריד בין המאהב לבין הדבר הכי אהוב עליו. עמדתי עם גב זקוף, עם ראש ישר קדימה, העיניים אל הדשא, כולי נכנע לדבר שמולי, ואמרתי לעצמי שזה היום הכי שמח שחוויתי בכל עשרים השנים בהן נשמתי. אמרתי תודה שהייתה לי הזכות להכיר את הקבוצה, והבטחתי שלא אבגוד. סליחה שהגורל הפריד בינינו במרחק, אבל בכל אפשרות שתהיה, בהזדמנות הראשונה אני אטוס אליך, לא משנה מה העלות, לא מעניין אותי מה יהיה ומה יקרה. הזלתי דמעות וידעתי שעוד אחזור ואבוא בקרוב.
למה נזכרתי בסיפור הזה? כי דורטמונד פתחה את העונה מול אותה מנשנגלדבאך, ומהבית צפיתי במשחק וראיתי את 9,300 האנשים בלבד שהורשו להיכנס. ליבי היה עם כל 71,700 האוהדים שנשארו בבתיהם ונקרע להם הלב, אבל התקווה עדיין נמצאת, והעיקר שנגמר 0:3 לדורטמונד.
בעזרת השם נחזור בקרוב לשם. נכון לעכשיו גרמניה היא המדינה שמתמודדת בצורה הכי סבירה עם הווירוס המשתולל בעולם. האזרחים מקשיבים להנהגה ולמקבלי ההחלטות. היא הייתה המדינה הראשונה שהחזירה את הכדורגל, ועכשיו היא הראשונה שמחזירה את האוהדים למגרשים.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
