ב-1980 בחרה סן אנטוניו בשחקן בשם לבן מרסר במקום ה-60 בדראפט, אז סיבוב שלישי. הסנטר של ג'ורג'יה, 2.08 מטר, היה סוג של פוטנציאל, בטח אחרי שקבע בתיכון שיא היסטורי עם ממוצע של 30.8 ריבאונדים למשחק, אבל הקבוצה מטקסס לא התלהבה ממה שראתה אחרי שהגיע לשורותיה, והוא נשאר מחוץ לסגל וחישב מסלול מחדש. המסלול הזה לקח אותו עד לישראל, בדרך להפיכה לאחד הזרים הדומיננטיים והזכורים ששיחקו בליגה שלנו.
אבל המסע שלו לא היה פשוט. הוא נחת כאן בספטמבר 1980, בחור בן 21 שלא ממש ידע מה קורה מחוץ לארה"ב וניסה להשיג חוזה בהפועל ת"א. כשהוא הגיע לאימון הראשון באוסישקין, חלק מחברי ההנהלה לא האמינו למראה עיניהם – רק מקרוב התברר להם כי אחת מרגליו קצרה מהשנייה, והם נותרו המומים ולא האמינו שהוא מסוגל לשחק כדורסל ברמה רצינית. לי אישית היה ויכוח קשה עם כמה אנשים שהיו מעורבים בעניין, שניסו ללחוץ עליי לפרסם ששחקן כזה לא מתאים לקבוצה בליגה הראשונה בישראל.
מעניין אם הם התחרטו כאשר השנים עברו. הפועל לא הקשיבה למבקרים, קיבלה את העצה של רבים שהכירו אותו מקרוב והיו משוכנעים שמדובר בעסקה מצוינת, והחתימה את מרסר, שחקן חיזוק אגדי. הסנטר היה מגדולי החוסמים שעברו בישראל, ואולי בעצם הגדול מכולם. הוא לא נתן לבעיית הרגליים להפריע לו, וניחן במיקום מושלם כדי להעיף כדורים שגבוהי אירופה ניסו לקלוע עליו.
זה קרה בעיקר אחרי שעבר ליריבה העירונית מכבי ת"א: במשך שמונה שנים הוא עשה לצהובים צרות בליגה, ואפילו הוביל את הפועל לזכייה בגביע ב-1984, עד שב-1988 החליף את אוסישקין ביד אליהו אחרי שקיבל הצעה לחוזה שמן שלא יכול היה לסרב לו. הוא מעולם לא זכה עם מכבי בגביע אירופה (בעונתו הראשונה עזר לקבוצה להגיע לגמר, שם הפסידה ליוגופלסטיקה ספליט), אבל לקח איתה 5 אליפויות ו-4 גביעים, והפך פופולרי מאוד ביציעים. 938 נקודות אירופיות מלמדות על החשיבות שלו למועדון, שלא לדבר עם 1,238 נקודות ב-79 הופעות במדי נבחרת ישראל, בה שיחק אחרי שהתאזרח.
אחד הרגעים הגדולים שלו בצהוב הגיע כאשר חזר לארה"ב והוכיח לכל מי שוויתר עליו כי מדובר היה בטעות. ב-9 באוקטובר 1988 מכבי יצאה למשחק חגיגי בפילדלפיה נגד הסיקסרס, שנהנו באותם ימים מהיכולת של כוכב צעיר בשם צ'ארלס בארקלי. פילי גם ניצחה, 107:108, אבל רק בגלל מתנה של השופטים המקומיים ששלחו את בארקלי להכריע את המשחק מהקו אחרי חסימה נקייה של מרסר. הסנטר של מכבי היה נפלא באותו ערב עם 20 נקודות, והשאיר טעם של עוד בימים המוקדמים בהם עוד לא ידעו איך ישתלב בקבוצה (דורון ג'מצ'י, אגב, צלף אז 32).
מרסר עזב את הארץ ב-1994 אחרי שפרש, אבל קודם לכן זכה לכבוד גדול כשהקבוצה ארגנה לו קבלת פנים חגיגית במלון הילטון, ולאחר מכן משחק פרידה מול פנאתינייקוס, במהלכו האוהדים לא הפסיקו לשאוג את השם שלו. כאמור, הם היו מטורפים על המאמץ שלו, על החיבור שלו לישראל. אף אחד מהם לא התרגש מהעובדה שהתחיל את הדרך בהפועל ת"א, כי מבחינתם הוא היה מכביסט ענק – ממש כמו כל אחד מהשמות הגדולים שאתם יכולים להעלות בדעתכם.
גם מארה"ב הוא ממשיך לסייע לישראל בפעילות הסברתית, והלב שלו נשאר כאן. הוא כבר בן 62, הענק הזה שבכלל היו צריכים לקרוא לו לבון (levon), אבל נשאר מותג צהוב עד היום.
