“אם הלייקרס יזכו באליפות השנה, זה לא יהיה בגלל לברון ג'יימס, אלא בזכות אנתוני דייויס" (צ'ארלס בארקלי)
"אם הלייקרס לא יזכו השנה באליפות, אנתוני דייויס חוזר הביתה בשנה הבאה - לשיקגו". (ג'יי וויליאמס)
אנתוני דייויס גדל בסאות' סייד של שיקגו, אחד הגטאות היותר מפחידים באמריקה. כשגדל, מגרש הכדורסל הכי קרוב אליו נמצא 300 מטר מביתו. שישה צמתים, שישה צמתים זה ארבעים דילרים של הירואין. למזלו של דייויס, אבא שלו היה נגר. האבא בנה לו מגרש כדורסל בגודל אמיתי מאחרי הבית. דייויס היה משחק שם שעות עם אחותו התאומה. במשך שעות הוא שיכלל את יכולות המסירה שלו, הכדרור, התנועה של הרגליים בהגנה, רץ שעות כדי להיות בכושר, עבד על כוח. לדייויס הייתה רק בעיה אחת: אי אפשר ללמד גובה. בחורף הוא קיבל את המפתחות לאולם כדורסל מקומי. בתמורה הוא מכר כרטיסים למשחקי התיכון באולם, מ נאצ'וס ביציעים והפעיל את שעון הזמן.
בכיתה י' הוא התנשא לגובה 1.85. אף קולג' לא הסתכל לכיוון שלו. הוא שיחק בבית ספר של 200 תלמידים, בלי אולם כדורסל אפילו. בית הספר היה כל כך קטן שהיו בסגל נבחרת הכדורסל רק שבעה שחקנים. הוא בקושי ניצח את אחותו התאומה במשחקים מאחרי הבית. נבחרת בית הספר של דייויס היתה מפסידנית כרונית. בסוף כיתה י' הוא אומר למאמן שלו שהוא מקווה שהוא יוכל לשחק באירופה או לאמן נבחרת תיכון בארה"ב.
אבל אלוהי הכדורסל החליטו לחייך לדייויס. בין כיתה י' לי"ב. הוא צמח ב-22 סנטימטרים. מוטת הידיים שלו צמחה ל-2.27 מטר. אם דייויס היה שוטר תנועה, הוא היה עוצר מכונית אחת באילת ונותן למכונית שנייה לעבור במטולה. כל הגובה הזה, כל האתלטיות, הכוח, השרירים התלבשו על סט תכונות של גארד. דייויס הפך בין שתי עונות למודל החדש של הגבוהים, מודל שהתחיל אצל טים דאנקן ושוכלל כמעט לשלמות אצל קווין גארנט. גבוהים חדי קרן שמעדיפים לשחק עם הפנים לסל ויכולים לעשות הכל.
הגבוה המושלם
אם פעם הדרישה היחידה מגבוהים הייתה רק להיות גבוהים כדי לקבל מלגה או חוזה ולשבת בסוף הספסל, שחקנים כמו דייויס שינו את אפיון עמדת הסנטר: הוא חייב לדעת להוריד ריבאונד, לשמור על הטבעת, להוביל ולסיים מתפרצת ולקלוע משלוש. מדובר בקו ייצור שהוציא לליגה בשנים האחרונות את ניקולה יוקיץ', קריסטפס פורזינגיס, קרל אנטוני טאונס, ג'ואל אמביד, וכמובן יאניס אנדטוקומבו.
קנטאקי הייתה הזוכה בלוטו של הגיוס של דייויס לקולג'. הגיוס שלו לווה בסקנדל: לפי ה"שיקגו סן טיימס", אביו של דייויס דרש 200 אלף דולר מקנטאקי עבור ההגעה של בנו. המאמן ג'ון קליפארי, שאימן בעבר גם את מרקוס קמבי ,אמר על דייויס שהוא בשל יותר כבר בשנה הראשונה שלו מאשר קמבי היה בשנה הרביעית. דייויס עבד בלי הכרה. "היה אימון בכל יום שבו המאמנים היו זורקים לסל עם טבעת מוקטנת ושני גבוהים היו צריכים להילחם על הריבאונד", הוא נזכר בראיון לפני כמה שנים, "ומי שלא לקח את הריבאונד היה צריך לרוץ ספרינטים. זה היה כמו שני כלבים שנלחמים על עצם שנזרקת לעברם". בסוף העונה הוא לא השאיר שום ספקות: הוא היה שחקן ההגנה של העונה וה-MVP. קנטאקי זכתה באליפות המכללות. את כל התארים הללו הוא השיג בעיקר בזכות היכולת ההגנתית. אף אחד לא ציפה להתפוצצות ההתקפית.
הוא נבחר ראשון בדראפט על ידי ניו אורלינס פליקנס. ב-2012 הוא נסע עם הנבחרת האמריקאית לאולימפיאדה בלונדון וחזר עם מדליית זהב ועם חבר חדש וקרוב, קובי ברייאנט. בניו אורלינס, הפליקנס הבינו שיש להם ביד יהלום והשיפור שלו היה מהיר. היה ברור שהוא שחקן שצריך לבנות סביבו ועבורו קבוצה. הוא שבר שיאים של ווילט צ'מברליין, נכנס לקטגוריות שבהן היו שמות כמ מייקל ג'ורדן ולברון ג'יימס. עם זאת, הוא לא איבד לרגע את התמימות של הילד משיקגו: לקח לו יותר משלוש שנים כדי לבקר ברובע הצרפתי המפורסם בניו אורלינס. כששף של מסעדה הזמין אותו למטבח, הוא הפשיל שרוולים והתחיל לעזור לצוות ללוש בצק.
בפסקי הזמן הוא היה מפסיק את ההוראות של המאמן וצועק, "אני לא מאמין שאני עושה את מה שכל החיים חלמתי שאני אעשה". טים דאנקן היה נוהג להגיד בפסקי הזמן ש"אני לא מאמין שמשלמים לי בשביל זה".
"אנתוני דייויס עובד יותר קשה מכולם. הוא מגיע לאימון אישי לפני כולם כדי שכל השחקנים יראו אותו באולם כשהם מגיעים", אמר עליו מאמן הפליקנס אלווין ג'נטרי, "בנוסף לכך אנתוני הוא גם יצירה אלוהית. זה כאילו שאלוהים ייצר את קווין דוראנט ככדורסלן המושלם, ואז הוא אמר לעצמו: 'איך אני יכול להיות טיפה יותר יצירתי?'". שחקנים אחרים מספרים שבשעות הווידיאו, כשהיו רואים משחקים בהם דייויס מתפוצץ עם 50 נקודות, הוא היה יושב בשורה האחורית ומצביע על טעויות שעשה במשחק.
אבל ניו אורלינס לא הצליחה לבנות סביבו קבוצה מנצחת. ההפסדים נערמו. "לא אכפת לי מכסף וסטטיסטיקות", אמר הפורוורד בשנה שעברה, לפני שנקנס בחמישים אלף דולר על הדרישה שלו לעזוב את הקבוצה. "אכפת לי רק שיזכירו את השם שלי כשמדברים על הגדולים בהיסטוריה. זאת המורשת שלי, וכרגע אני מאוד רחוק ממנה. מאוד רחוק".
יש רגע בקריירה של ספורטאי שבו ההווה שלו נפגש עם העתיד, שהפוטנציאל שתמיד דיברו עליו קובע בצומת עם המימוש ושניהם מתחברים לישות אחת. כשלדייויס זה יקרה, אמרו תמיד, הליגה תהיה שלו. נראה שהסט הנפלא של גובה, גודל, כשרון, רצון ועבודה קשה הגיעו השנה למקום חדש, המקום שבו מפסיקים להגיד עליך שאתה פוטנציאל.
"אנתוני דייויס אף פעם לא לוקח זריקה רעה, כי הוא יכול להפוך כל סיטואציה לזריקה טובה. אין לו שום מהלך התקפה מיוחד שלו ככה שאין שום דרך לעצור אותו או להתכונן אליו", אומר עליו לברון ג'יימס, חברו ללייקרס. "והוא רק בן 27. אי אפשר להאמין לזה. עוד לא התחלנו לראות ממנו כלום". גם הוא מודה שהשנה הזו בלייקרס החזירה לו את החשק וההנאה מהכדורסל. "זה גורם לי להתחיל לחייך כי אני מתחיל להיות השחקן שאני רוצה להיות", הוא אמר. "אבל גם זה לא שווה אם אני לא מנצח עד הסוף".
לברון ג'יימס הבין את זה. הוא מבין שהוא מעולם לא שיחק עם כשרון שבכלל מתקרב לכישרון של דייויס. הוא מבין שדייויס לא מחוייב לו ולא ללייקרס. שבלב שלו, דייויס באמת רוצה לחזור לעיר הולדתו, לבקר בתיכון שבו נבנה אולם כדורסל חדש מהתרומה של התלמיד לשעבר אנתוני דייויס. לברון מבין שהדרך היחידה להשאיר את אותו בליייקרס ולתת לג'יימס, הזדמנות לעוד אליפות או שתיים, היא לזכות העונה באליפות
ג'יימס לא חושב שהוא פחות טוב מהפורוורד בן ה-27, אבל הוא יודע שהסיכוי היחיד שלו לאליפות הוא לנגן כינור שני לדייויס. אליפות של הלייקרס תתחיל לכתוב את המורשת של דייויס, אבל גם תשכתב את זו של ג'יימס.
