בדיוק לפני שלוש שנים, באוגוסט 2017, עומרי כספי הוביל לישראל משלחת של "כדורסל ללא גבולות", הפרויקט של ה־NBA שמארגן מחנות אימון מזורזים לילדים בכל העולם. הגיעו איתו לארץ שמות גדולים כמו דייויד "האדמירל" רובינסון, אנתוני פארקר שקפץ להגיד שלום, וגם כמה שחקנים פחות מוכרים כמו סם דקר וג'ארד בייליס. והיה עוד בחור, חייכן ולבבי במיוחד, שהתחבר מיד לילדים ונהנה מכל רגע - נורמן פאוול.
גם חולי ה־NBA בסביבה התקשו מעט לזהות אותו - בסך הכל שחקן שסיים את שנתו השנייה בליגה ורק התחיל לצבור תאוצה מהספסל. היום, אותם צעירים ששיחקו איתו קצת כדורסל יכולים להגיד לחבר'ה בגאווה: "רואים אותו? הוא היה המאמן שלי בקיץ 2017". כי פאוול (27) כבר רחוק מלהיות שחקן משלים בטורונטו. האלופה מצאה את עצמה בתחילת העונה עם חור בסגל אחרי העזיבה של קוואי לנארד ודני גרין, אבל פאוול שידרג את עצמו בדיוק בזמן כדי לתת לרפטורס כוח אש כשחקן חמישייה, או כמחליף שובר שוויון.
הקפיצה שלו מטורפת. בארבע העונות הראשונות בטורונטו (נבחר במקום ה־46 על ידי מילווקי והועבר לקנדה) השוטינג־גארד סבל מעליות וירידות ללא הרף, ואיכזב בעיקר מבחינת הקליעה. הוא היה ידוע כ"פלייאוף פאוול", בגלל שכאשר באמת נכנס לטירוף, זה קרה לעיתים בסדרות גדולות - למרות שלא היה יציב בריצה לאליפות בשנה שעברה. שחקן נחמד, טוב שיש לך אחד כזה ברוטציה, אבל לא יותר. ואז, השינויים במצבת השחקנים בקיץ שעבר העיפו אותו לתקרה של האולם.
מתחיל לצאת מהבועה
העונה, יותר מאי־פעם, ניק נרס פותח איתו בחמישייה (כמעט חצי מהמקרים, 24 מ־50 ההופעות שלו). הוא קולע 16 נקודות למשחק, כמעט כפול מממוצע הקריירה שלו, ויותר מכל ניכרת ההתאמה שלו לדרישות הנוכחיות ב־NBA: בעבר הוא בקושי לקח שלשות, היבט בלתי נפרד מהזהות של שחקן בתפקיד שלו, אבל השנה הוא זורק יותר מחמש כאלה בערב וקולע ב־39%.
יכול להיות שהעונה הזו הייתה מתפתחת עוד יותר טוב עבורו אלמלא הקורונה. שנייה לפני שהאורות כבו והליגה נכנסה להקפאה בגלל המגפה, פאוול נכנס לכושר הטוב בקריירה עם שרשרת הפצצות מטורפת. עד כמה הווירוס קילקל לו? בשני המשחקים האחרונים שלו לפני ההשבתה, פאוול קבע שיא קריירה כשהמטיר 37 נקודות על הראש של גולדן סטייט, ואז המשיך עם 31 ו־6 שלשות מול סקרמנטו. עם ירידת המסך הוא נבחר לשחקן השבוע במזרח. ואז הכל קופל זמנית, עד לחזרה לאורלנדו. את משחקי הבועה פאוול פתח חלש, אחרי חמישה חודשי קירור ליד החמה, אבל ככל שהזמן עובר בפלורידה - הוא נראה שוב כמו עצמו.
אתמול לפנות בוקר, למשל, הוא היה אחד הכוכבים של הקרב הגדול במזרח, זה שעשוי להיות גם הגמר האזורי, כשצלף 21 נקודות והוסיף 8 כדורים חוזרים ו־3 חסימות בניצחון 106:114 על מילווקי. המשחק לא שיקף את מה שאולי נראה בפלייאוף, כי מילווקי שיחקה בלי יאניס אנדטוקומבו וטורונטו עלתה ללא קייל לאורי, אבל בדיוק בערבים כאלה שחקנים כמו פאוול מוכיחים למאמן שאפשר לתת להם את הכדור בראש שקט. קונור מקרירי מ"SB ניישן" זיקק את השינוי לכך שפאוול נהג לנסות ולנצל את הגובה (1.93 מטר) והאתלטיות האדירה שלו כדי להיכנס פעם אחר פעם לסל - אבל עשה זאת בעקביות עם הראש בקיר. פאוול של 2020 הוא שחקן הרבה יותר חכם, שמבין באילו מצבים הוא יעיל יותר ואיזה זריקות כדאי לקחת.
להיות לראש ולא לזנב
"אנחנו ניגשים לסיום העונה כמו לכל פלייאוף", אמר לפני חידוש המשחקים. "יש כאן שחקנים רעבים שרוצים להוכיח את עצמם". הוא התייחס למחליפים, ולכך שהפך למנהיג שלהם, אבל למעשה זו השאלה הסובבת את פאוול כעת: מי הוא? השחקן השישי שיכול להדליק את הפרקט, או סקורר שצריך להשתלב קבוע בחמישייה בפלייאוף ולתת לו לפרוח? אוהדי טורונטו עצמם לא בטוחים בתשובה. הוא עבר כמה פציעות קלות השנה, פה ושם הזכיר את טעויות העבר, והם עדיין לא יודעים אם אפשר לסמוך עליו בתפקיד משמעותי, או יותר מכך - לפתח ציפיות ממנו. והוא? כל מה שפאוול רוצה זה שהציפיות ממנו יעלו, שיתחילו לדבר עליו ככלי חשוב עבור האלופה ממש כמו לאורי, פסקל סיאקם ומארק גאסול.
טורונטו תיכנס לפלייאוף רק מהמקום השני במזרח אחרי מילווקי, אבל בבועה בדיסניוורלד הביתיות לא קיימת - ולקנדים יש מה שדרוש כדי להדהים שוב. הם לא נזקקו לשם כך לחיזוק משמעותי מבחוץ במקום העוזבים - אלא רק לקבל יותר מבפנים. פאוול הוא האיש שדואג לכך.
