1. הפרדס של סטף קרי
"לא ראיתי אותו משחק כדורסל טוב יותר מאשר הוא משחק השנה", זה מה שסטיב קר אמר על סטף קרי. צריך לסמוך על מה שקר אומר, יש לו מספיק שעות קרי. הוא ראה אותו משנה את המשחק, ועל הדרך לוקח שלוש אליפויות ומוליך את גולדן סטייט למאזן העונה הרגילה הטוב אי פעם. קרי שיחק ב-2016 עונה שנחשבת להיסטורית. הוא משחזר אותה השנה בלי מאית מהכישרון סביבו, כשההגנות זורקות שלושה או ארבעה שומרים עליו.
קרי בכלל לא היה צריך להיות חלק בדיבור על השחקן המצטיין של העונה. הוא קלע רק 18 מ-56 הניסיונות הראשונים שלו משלוש, וגולדן סטייט לא הפסידה במשחקים הראשונה של העונה, היא הובסה. קליי תומפסון שוב נפצע. יש אנשים שמקבלים לימון ועושים ממנו לימונדה, יש אנשים שמקבלים גלעינים של לימון והופכים אותם לפרדס הדרים.
קרי שיחק רק חמישה משחקים בשנה שעברה בגלל פציעה. ההיעדרות הארוכה הביאה שני דברים: הוא הפך לשחקן הרבה יותר חכם מהבחינה של איך הוא רואה את המשחק, והוא נהיה חזק הרבה יותר, עובדה שאפשרה לו לשחק ולקלוע הרבה יותר טוב תוך כדי מגע, כפי שאפשר לראות גם מאחוז הנקודות הגבוה שלו בחדירות לסל.
אבל לציין זאת כשמדברים על קרי זה כמו כמו לדבר על גליצ'ים כשמתייחסים למסי. משחקים של 62 ו-57 נקודות, שני משחקים עם לפחות עשר שלשות. בגיל 33 הוא קרוב לממוצע של 30 נקודות למשחק, על הדרך מצלמה תפסה אותו באימון קולע 105 שלשות רצופות. נכון לכתיבת שורות אלו, גולדן סטייט בפלייאוף. במונחים של כדורסל, מה שקרי עושה השנה שקול לכך שסטיב ג'ובס היה ממציא טלפון אחר אחרי האייפון.
2. יוטה? רק חכו ללברון או קוואי
יוטה נמצאת על הראש של החוף המערבי. הקבוצה הכי טובה מבחינת מאזנים. יש שם עוגנים. דונובן מיצ'ל פה, רודי גובר שם. קבוצה מאומנת, שומרת, התקפה מתוקתקת. על הנייר פייבוריטית. הבעיה היא שיוטה היא תמיד קבוצה כזו. מסודרת, מאורגנת, אפקטיבית, עושה מה שצריך.
יוטה היא לא קבוצה דומיננטית, היא קבוצה רלוונטית. אין שם שום דבר שיעיד שזו קבוצה יותר טובה מהקבוצה שעפה בסיבוב הראשון בשנתיים האחרונות. אז יגיעו לסיבוב השני, ייפגשו בקוואי או לברון ויבינו שוב מה ההבדל בין דומיננטיות לרלוונטיות.
3. הקסם של כריס פול
ויוטה היא אפילו לא הקבוצה המפתיעה של השנה, אפילו לא במערב. התואר הזה ניתן בקלות לפיניקס, עוד קבוצה שהקוסם כריס פול נגע בה במקל הקסמים שלו. אין קבוצה שכריס פול לא מגיע אליה בכל הקריירה שלו שהמאזן שלה לא מזנק מעלה בתקופתו, ואין קבוצה שהמאזן שלה לא מידרדר ברגע שהוא עוזב.
כריס פול הוא לא מאלה שעושים מהשלם הרבה יותר מהחלקים שלו. הוא משביח את כל החלקים הבודדים ואז עושה מהשלם הרבה יותר גדול. פיניקס נמצאת כרגע מעל הלייקרס והקליפרס בטבלת המערב. זה לא קסם, זה מדע בדיוני. העובדה שכריס פול יסיים את הקריירה בלי תואר היא הוכחה מוחלטת שאין פייר או מגיע בעולם.
4. לילארד נולד בשנתון הלא נכון
דמיאן לילארד הוא קצת מקרה יוטה. המספרים שלו פנטסטיים, בעיקר אם לוקחים בחשבון את הפציעות הרבות של שני השחקנים הכי טובים בקבוצה אחריו. הוא עושה הכל ועוד קצת. ובניגוד ליוטה הוא נתן כמה משחקים ורגעים לפנתיאון גם בפלייאוף.
אז למה תמיד נדמה שהוא אף פעם לא מקבל את הכבוד שמגיע לו, שהוא חייב להילחם על כל טיפת כבוד? הבעיה של לילארד היא אחרת: הוא נולד בשנתון הלא הנכון. הוא מקבל את מה שנשאר מאור הסנוורים שמנצנץ על קרי.
5. ההשתלטות של הזרים, עם כוכבית
המרוץ לתואר השחקן המצטיין של העונה שוב צמוד ושוב מלא בשחקנים שלכל אחד מהם יש קייס הגון לזכייה (המועמד שלי, בלי תחרות: ג'יימס הארדן), אבל בפעם הראשונה לרשימה הזו יש דומיננטיות ברורה של שחקנים זרים: יאניס, אמביד, יוקיץ', דונצ'יץ', אחרים כמו בן סימונס, דומנטאס סאבוניס וניקולה ווצ'ביץ' נותנים עונות קריירה. רודי גובר אולי שוב יסתפק בתואר שחקן ההגנה של העונה, אבל הפיכתו לעוגן ולתורן של יוטה הפכה אותה לקבוצה הכי טובה בליגה.
הבעיה של השחקנים הזרים היא שעל אף שרובם הם המנהיגים הבלתי מעורערים של הקבוצות שלהם, הם מדשדשים ברמה כזו או אחרת ברמה הקבוצתית. יאניס עוד לא הוכיח שהוא מסוגל לפרוץ את תקרת הסיבוב השני, אמביד עוד לא הוכיח כלום, דונצ'יץ' ויוקיץ' משחקים בקבוצות בינוניות. התקרה של כל אחד מהם עדיין לא מגרדת את הקרסוליים של נוביצקי.
6. הלקח של מילווקי
יאניס אנדטוקומבו התחייב למילווקי, ומילווקי התחייבה אליו בחזרה. למרות הפיאסקו עם חתימת בוגדן בוגדנוביץ', ולמרות שסיימה עם המאזנים הכי טובים בליגה, מילווקי לא התביישה להתפשט ולעטות על עצמה מראה כמעט הפוך לחלוטין מזה שהיה לה בשנה שעברה.
בשנתיים האחרונות מילווקי שיחקה הגנה היסטורית. הבעיה הייתה שבפלייאוף קבוצות בנו קיר סביב יאניס וגרמו לו לסמוך על חבריו לקבוצה. ואלו החטיאו והחטיאו. בקיץ מילווקי בנתה קבוצה הרבה יותר עמוקה, אתלטית ועם קלעים הרבה יותר מדויקים סביב הכוכב היווני. זה יספיק? קשה להאמין. המזרח כל כך התחזק השנה, שאף אחד אפילו לא סופר את אלופת המזרח אשתקד, מיאמי.
7. ההתרסקות של יוסטון
יוסטון הפכה לקבוצת ההתקפה הגרועה בליגה. יש מצב שבקצב הזה היא תיכנס לדפי ההיסטוריה לא רק כקבוצה שעברה את המעבר הגדול ביותר מבחינת תפוקה, אלא כאחת הקבוצות הגרועות מבחינת אפקטיביות התקפית.
המעבר הזה מוכיח דבר אחד: סכמות חשובות, רישומים, תרגילים עד הניואנס האחרון, מאמנים יצירתיים. אבל ה-NBA, יותר מכל ליגה אחרת, היא ליגה של שחקנים.
8. הסנטר המודרני המושלם
השושלת של גולדן סטייט שינתה את כל המושג, התפקיד והמאפיינים של הסנטר המודרני. השושלת הזו הייתה צריכה להסתיים כנראה כדי שהעמדה הזו תחזור ליוקרתה. ובכל מקרה, הסנטר פוסט עידן גולדן סטייט הוא כבר לא הסנטר שהיה לפניה.
הסנטר המודרני חייב שיהיה לו את סט הכישרונות הקודם: משחק עם הגב לסל, ריבאונדים, מטריה אווירית. אבל הסנטר הנוכחי חייב להיות לשחק כדורסל מודרני, ומודרני זה אומר סט כישרונות של גארד: להוביל את הכדור, למסור, לשחק את הפיק-אנד-רול בתנועה לסל או יציאה החוצה לקליעה גם מהשלוש. לפעמים אפילו לנהל את המשחק.
ניקולה יוקיץ' הוא כרגע הסנטר הכי טוב שמשחק בליגה. יש לו מספרים של פרארי, אבל האיכויות האמיתיות שלו מתגלות כשמרימים את מכסה המנוע ומגלים שם מספרי אפקטיביות במדדים סטטיסטיים שלארי בירד ומייקל ג'ורדן לא הגיעו אליהם. הוא מוביל את הליגה במדד של תרומה בהתקפה בהשוואה לשחקן ממוצע, וגם במדד של כמה שחקן אחראי לניצחונות של קבוצתו ל-48 דקות, בשתי הקטגוריות הוא בדרך להשיג מספרים שיכניסו אותו לחמישייה הטובה בהיסטוריה של המדדים הללו.
אבל יוקיץ' זה כדורסל של לראות. המספרים לא מספרים כלום. יוקיץ' משחק כדורסל כמו שדייויד בואי שר.
9. דונצ'יץ' עדיין לא בירד
דאלאס עשתה מהלך הפוך לזה של מילווקי. אחרי שבשנה שעברה היא שמה על הפרקט התקפה שאיימה על המספרים של גולדן סטייט ב-2016, דאלאס החליטה שהצעד הבא חייב להיות דרך חיזוק ההגנה על חשבון ההתקפה. ההגנה אכן התחזקה, אבל לוקה דונצ'יץ' מרגיש את החיסרון של שחקני התקפה משלימים כמו סת' קרי שהלך לפילדלפיה.
נכון שדונצ'יץ' נתן עוד כמה הצגות השנה כולל סלי ניצחון עם הבאזר, אבל הכישרון סביבו פחת וזה משפיע על המשחק שלו בצורה שלילית, בעיקר בעובדה שהוא מאוד לא עקבי עם הקליעה שלו. זאת הייתה השנה שדונצ'יץ' היה אמור להפוך ללארי בירד. זה לא קרה. מצד שני, בירד אף פעם לא היה צריך לחלוק את הפרקט עם חבר לקבוצה שחושב שהוא מוכשר יותר ממנו.
10. הטריו של ברוקלין בעקבות פטרוביץ'
20 נקודות למשחק, 85 אחוז מקו העונשין, 50 אחוז לשתיים ו-40 אחוז מהשלוש. מדובר בארבע סטטיסטיקות שהם ריקוד בתנועה, שירה טהורה ישר לתנוך של מי שאוהב ומעריך התקפה. לקבוצה יש מזל אם יש לה שחקן אחד כזה. מישהו שאפשר לא רק לבנות עליו אלא גם סביבו. לברוקלין, קבוצה שמגדירה השנה מחדש את מה שאנחנו יודעים על התקפה, יש שלושה שחקנים כאלו - קווין דוראנט, ג'יימס הארדן וקיירי ארווינג.
כל קבוצה שרוצה לקחת אליפות השנה תצטרך לענות על השאלה הבאה: את מסוגלת לקלוע יותר מ-115 נקודות בארבעה משחקים מתוך שבעה? חיפשתי מתי בפעם האחרונה לנטס היה שחקן כזה, שמתקרב לנקודות ולסטטיסטיקה בשלוש הקטגוריות הללו. 1993, העונה האחרונה שלו בליגה, מספר שלוש, דראזן פטרוביץ'.
