ג'ובאן בוקר בן ה-27 מניו-יורק התחיל לשחק כדורסל וכדורגל בגיל ארבע, כשאביו דוחף אותו מהרגע הראשון וגם מאמן אותו בקבוצות השונות. כמו כל ילד ספורטיבי הוא חלם על תהילה, וברגע שהתמקד בכדור הכתום ובפרקט, סימן לעצמו כמטרה להתקבל לקולג' מהדרג הראשון ואחר כך להגיע ל-NBA. לגיטימי. אה, ציינו במקרה שהוא גם קטוע רגל?
בגיל 10 חודשים, רגלו הימנית של בוקר נקטעה מתחת לברך בגלל פגם מולד, אבל המשפחה לא נתנה לנכות לשמש מכשול: "למדתי ללכת ולרוץ עם פרוטזה, ולא הייתי בכיסא גלגלים. חינכו אותי לכך ששום דבר לא יעצור אותי בדרך לפסגה".
חלום הקולג' וה-NBA לא התממש, למרות שבוקר זכה באליפות התיכונים של לונג איילנד עם הקבוצה שלו, אבל בגיל 17 הוא מצא מטרה אחרת וכפולה בחייו: להשפיע לטובה על העולם דרך הכדורסל והסיפור שלו, ולהתחבר לישראל. בוקר הוא יהודי מצד אימו, ומהרגע שהחיבור לדת נוצר כשהיה נער, הוא לא עוזב אותו.
בוקר מספר: "אמא שלי לא הייתה מעורבת בחיי, ומי שגידלה אותי למעשה הייתה סבתי מצד אבי, כך שגדלתי בבית נוצרי. בגיל 14, אחרי שאבי מת מהתקף לב בערב חג המולד, הרגשתי שהעולם קרס עליי. חיפשתי דרך למלא את החסר, והושפעתי מאוד מחבר טוב. הייתי מבלה שבועות שלמים אצל משפחתו היהודית-מסורתית, שהקפידה על שבתות, חגים וביקור בבית הכנסת. ידעתי שאני יהודי, אבל עד אז לא חוויתי את זה. בגיל 17 הגעתי איתו לארץ במסגרת פרויקט 'תגלית', וחזרתי בגיל 22, והביקורים האלה העמיקו את הזהות היהודית שלי".
בוקר מוסיף כי רצה להחזיר לישראל על החוויות הייחודיות שהעניקה לו, ולכן הוא שוהה בתקופה האחרונה בת"א במסגרת תוכנית "מסע קריירה" של החוויה הישראלית, שעוסקת בתיירות חינוכית. הוא הגיע בספטמבר לחמישה חודשים, עבר איתנו בידוד וסגר, ולצד העבודה בפרויקט מתנדב גם בעמותת "שחקני שלום" שמחברת בין כדורסלנים יהודים וערבים. גם בבית בניו-יורק הוא עוסק בפעילות למען הקהילה, מאמן כדורסל במתנ"ס מקומי, מסייר בארה"ב עם קבוצה של שחקני כדורסל עם קטיעות – ואפילו משחק בנבחרת הכדורגל לשחקנים קטועי גפיים. ואם זה לא מספיק, הוא משלים תואר שני במדעי הספורט באוניברסיטת הופסטרה, וחולם להיות מאמן כוח בקבוצת קולג' מובילה.
בוקר: "החיבור הגדול של אבי ושלי היה דרך הכדורגל, ואחרי מותו התחלתי להתרכז בכדורסל כי כך היה לי קל יותר להתמודד. כל הזמן אמרו לי שה-NBA זה חלומות בהקיץ ושאין סיכוי, וגם ידעתי שזה לא ריאלי, אבל השתמשתי בכך כמוטיבציה והייתי בין השחקנים הטובים בתיכון שלי. כשקלטתי בגיל 17 שלא אצליח להגיע לאן שרציתי, הבנתי שהמטרה שלי היא להשתמש בכדורסל כדי להשפיע לטובה, שמה שאני יכול לעשות גדול יותר מהספורט".
איך הסביבה הספורטיבית קיבלה אותך לאורך הדרך, כשחקן קטוע רגל ששיחק בלי מגבלות?
"מבחינת החברים לקבוצה, האווירה הייתה משפחתית. אלו חברים ששיחקתי איתם כל יום מגיל 12 במשך שש שנים, והתברכתי בכך שהייתה בינינו אחווה מיוחדת. הם יכולים להעיד על כך שמעולם לא עשו לי הנחות על המגרש. מבחינת הקהל, תמיד יש אלמנט של הלם ראשוני, שהאדם שואל את עצמו: 'האם הוא בכלל יכול לשחק בצורה שאני מכיר?' ואז הוא רואה שזה אפשרי. ויש את היריבים על המגרש. הם תמיד היו צריכים להסתגל וללמוד מה אני יכול לעשות, לעבור את השלב בו הם תוהים אם צריך לשחק מולי כרגיל, אבל אחרי 4-3 התקפות זה נהיה אמיתי, הם היו קולטים שכדאי להתייחס ברצינות ולתת כבוד אחרת אפרק אותם.
"עכשיו, עם קבוצת 1 AMP איתה אני מסתובב בכל ארה"ב, אנחנו תמיד באים בגישה של להוכיח את עצמנו ולהראות בהדגמות מול אלפי אנשים שאנחנו מסוגלים לעשות מה שכל ספורטאי יכול. יש בין השחקנים קשר מיוחד, אנחנו דוחפים זה את זה. במהלך החיים, לכולנו היה את הרגע הזה בו הרגשנו שאנחנו לבד ואין עוד מישהו כמונו, וכשאנחנו משחקים יחד זה ממלא אותנו בתחושת מטרה".
מה מושך אותך בישראל?
"מה שעברתי ואני עובר כאן יישאר איתי תמיד. תמיד הרגשתי פה בבית, מהביקור הראשון. למרות שאני לא דובר את השפה ולא מכיר את התרבות, כל המתנדבים והאנשים סביבי גרמו לי להרגיש שיש לי פה משפחה. אני נהנה מכל רגע – יצא לי להתאמן עם נבחרת ישראל בכדורגל לקטועי גפיים, ואני מקווה שהם מרגישים את אותה גאווה כמו שלי כשאני לובש את מדי הנבחרת שלי, אני לומד על ישראל, על היהדות".
העתיד שלך כאן?
"בהחלט. בתקופה האחרונה בניתי כאן בסיס, ומה שעברתי הראה לי כמה שלווה אני מרגיש בישראל. אבא שלי שומר עליי מלמעלה כל הזמן ואני יודע שהיה רוצה שאלך כמה שיותר רחוק בכדורסל, וההשתלבות באימון בקולג' חשובה לי, אבל אני רואה את עצמי בעתיד חוזר לעוד תקופה של חמישה חודשים, ואז שנה, אולי משתלב בהתמחות בצוות מקצועי של קבוצת כדורסל בארץ, ואז עושה עלייה".
עמוס חרמון, מנכ''ל 'החוויה הישראלית': "ג'ובאן הוא דוגמה לדור המנהיגות הצעירה של יהדות התפוצות, שעל אף הקורונה וחוסר הוודאות בעולם, עזב הכל והגיע לארץ לאמן ילדים. אנו גאים להביא לארץ עשרות אלפי צעירים וצעירות בשנה ממאות קהילות יהודיות בעולם לתכניות מגוונות וזאת על מנת להעמיק את הקשר בין יהדות התפוצות והחברה הישראלית".
