"אם אתה הולך על המלך, עדיף שלא תחטיא". עומאר ליטל, "הסמויה"
1. זה היה פוטבול קורונה. מצומצם. שום דבר שמזכיר את חגיגות הסופרבול הרגילות. המנון צנוע, רבע תכולת אוהדים, פרסומות רגועות, חגיגות זכייה מתונות.
הסופרבול הזה היה סופרבול של פשטות. ההגנה של טמפה ביי הייתה נפלאה. אבל לא ראינו שום סכמות אקזוטיות. אפילו לא שמירה כפולה אחת. כל אחד נשאר במקום ועשה את העבודה שלו. גם בהתקפה לא ראינו שום דבר מרהיב. טמפה ביי לקחה את מה שקנזס סיטי נתנה לה. הלכה על החולשות שלה. טום בריידי סיים עם 201 יארדים. זה לא מרשים. זה בדיוק מה שטמפה ביי הייתה צריכה ממנו (כולל האנקדוטה המטורפת הבאה: המסירה לטאצ'דאון הראשון הייתה המסירה הראשונה שלו לטאצ'דאון ברבע הראשון בכל הסופרבולים שלו).
2. אחד מקווי היסוד לזכייה של טום בריידי בששת הסופרבולים הקודמים הוא לא לנצח את עצמך: אתה לא עושה עבירות, אתה לא מאבד כדורים ואתה מנצח בקרב של הקבוצות המיוחדות. קנזס סיטי עשתה שמונה עבירות שעלו לה ב-95 יארדים רק בחצי הראשון (לשם השוואה פטריק מהומס השיג בחצי הראשון 67 יארד), חלק מהעבירות תורגמו מיידית לנקודות. לחצי השני קנזס כבר עלתה מיואשת.
"אם אתה הולך על המלך, עדיף שלא תירה בעצמך"
3. המסירות של בריידי לגרונקובסקי היו מסע במנהרת הזמן. אבל הייתה גם מסירה לאנטוניו בראון (כמעט כל אליפות של בריידי מלווה בכוכבית קטנה, בראון הוא הכוכבית של התואר הזה) וריצה לטאצ'דאון של פורנט. שלושת השחקנים האלו היו באזור חיוג פנסיה כשהעונה התחילה.
טום בריידי מעולם לא היה מוקף בכישרון. הוא תמיד עשה את הכישרון. שחקנים ששיחקו לידו פוצצו את הסטטיסטיקה, קיבלו חוזה שמן בקבוצה חדשה, וחזרו להיות עוד סתם שחקן שהיו לפני ששיחקו עם בריידי.
הדוגמה האישית של בריידי, המנהיגות, היכולת שלו לגרום לחברים לקבוצה להאמין בו, ללכת אחריו, העבודה המטורפת שלו על עצמו. אין מאמן, אין עוזר מאמן, אין בעלים, ואין אחרון השחקנים או האפסנאים שלא חייבים לשחק ולעבוד ברמה הזו. אי אפשר לשקר לידו.
4. "לא נותנים לו עוד כדור. אסור לתת לו הזדמנות נוספת. בגלל זה הוא הגדול מכולם". קנזס סיטי עשו בדיוק את זה ממש על סף סיום המחצית. זה עלה להם בשבע נקודות. קנזס סיטי ביקשה עוד פסק זמן, טמפה ביי השיגה דאון ראשון. בריידי הריח דם. זה היה כמו להכניס כריש לבן לאקווריום מלא בדגיגים. עבירה. בריידי. טאצ'דאון שגמר את המשחק בעצם.
את המשפט בראשית הסעיף אמר אנדי ריד, מאמן קנזס סיטי.
5. חבר לימד אותי פעם דרך לראות ספורט: לבחור שחקן ולעקוב רק אחריו. בלי קשר למשחק.
העונה עשיתי את זה ככל האפשר עם דווין ווייט, מספר 45 של הבאקנירס. כוכב העונה, אבל לא רק: וויייט משלים 25 שנה שבהן העמדה שלו, הליינבקר האמצעי, הלב של ההגנה, שולט בליגה. ריי לואיס, בראיין אורלקר, פטריק וויליס, זאק תומאס, ג׳וניור סהאה הם רק חלק מהשמות שהפכו את העמדה הזו לאגדית. אין אחריות גדולה יותר מאשר העמדה הזו בהגנה. השחקן הזה אמור לשמור נגד הריצה והמסירה, לסגת לאחור, להסתער על הקוורטרבק, לרוץ במהירות שיא מצד לצד, לתקל בפראות. הוא השמן של כל ההגנה.
בכל קבוצת אליפות של בריידי היו לו מידל ליינבקרים מהקרם של הקרם. כשבריידי קורא את המהלך הבא שלו בהתקפה הוא תמיד אומר "מייק" (הכינוי לעמדה) ומכריז על מספר (של השחקן שממלא את התפקיד) כדי שההגנה תדע במי להתרכז.
אני לא רוצה לבודד מישהו אחד מהגנה שלא נתנה הלילה לפטריק מהומס לנשום או להשיג טאצ'דאונים, אבל אם חייב, דווין ווייט היה הלילה טוב כמו שהיה בכל העונה. שזה מצוין.
6. אמרו לילד מקליפורניה שהוא לא ישרוד את החורף במישיגן. שישה קוורטרבקים וכמעט מאתיים שחקנים נבחרו לפניו. אמרו לו שהוא רזה מדי, שאין לו שרירים, שהוא איטי, שהיד שלו לא חזקה. אמרו לו: פייטון מאנינג. אמרו לו אתה זקן מדי, לך לפלורידה. מי יהיה הטמבל התורן שייתן לטום בריידי אמביציה להוכיח משהו?
לפנות בוקר (בין ראשון לשני) זה היה תיירן מתאו שהחליט להתגרות בבריידי. בריידי אמר למתאו שהוא הולך לשרוף אותו כל המשחק, ואז הוא שרף אותו, ניגש אליו והזכיר לו שהוא הבטיח לשרוף אותו. מי שלא מבין את יצר התחרותיות הזה, את הצורך למעוך את היריב, פשוט לא מבין ספורט. בריידי לא מתעסק בפוטבול או בספורט. זה רק מקרה שהוא נקלע לשם. מדובר בתעשייה של ניצחונות.
7. כשבריידי מחליט לעבור לטמפה ביי, יש בעיה קטנה. החולצה שלו, מספר 12, תפוסה על ידי הרסיבר כריס גודווין. בריידי לא עושה עניין. גודווין בליגה כבר שלוש שנים. הרוויח את המספר. התחלה חדשה, מספר חדש. גודווין לא מוכן לשמוע על זה. הוא מבקש מהאפסנאי שיחליף אותו ל-14 ומודיע לבריידי שהמספר שלו.
בריידי מתרגש. עוד לא התאמן אפילו פעם אחת בטמפה וכבר מחווה כזו. אילולא המחווה הזו, בריידי רצה לבחור במספר שבע.
