משחק אחרון לעונה, מעכשיו אפשר להסתכל עליה רק אחורה, והמשחק הזה, דרבי בגמר בגביע, דורש שיסתכלו עליו קודם כל מהסוף, מהדקות האחרונות. מהדרמה שסגרת את 2020/21.
הייתה עבירה של שי אייזן על דור פרץ במרכז המגרש. כן, אפשר לחתוך קטעי וידאו של שתיים-שלוש שניות שיספקו הרגשה אחרת, אפשר לפרסם תמונות סטילס שיציגו כאילו פרץ הוא הפוגע, אבל אחרי אינספור הילוכים חוזרים באורך מלא אפשר להיות די בטוחים בתוצאה. אחרי המשחק היו מחוץ לבלומפילד אוהדים שהתווכחו על הצורך בהוצאת כרטיס אדום, בטענה שללא אדום שופט המסך לא מתערב. זה לא נכון. עצם העבירה עצמה, בין אם היה נשלף כרטיס צהוב ובין אם אדום, מובילה לביטול השער כיוון שיש לה השפעה מכריעה על הבקעתו.
ארז פפיר, שלא שלט כל כך בקצב (איך הוא ראה פנדל לזכות מכבי בדקה ה-90?), היה צריך להבחין בעבירה ישר. אם זה היה קורה, אם הייתה נשרקת מיד עבירה, לא היה רעש כה גדול. הטעות המקורית, או יותר נכון חוסר תשומת הלב המקורית, הביאה לכך שרבים דיברו על הסיום בלבד, לא על קרוב ל-120 דקות, שהגיעו לפני האירוע.
נהוג לומר שכדורגלן הוא טוב כמו המשחק האחרון שלו. הזיכרון האנושי לא הולך מספיק אחורה אם יש לו תמונות חדשות יותר להישען עליהן. הדבר נכון גם לקבוצה שלמה – שבוע אחד האוהדים בשמיים, מרגישים שהמועדון על דרך המלך, ובשבוע שאחרי היא משחקת, ולדעתם תמשיך לשחק, את הכדורגל הגרוע בעולם. מכבי ת"א אמורה לזכור את העונה הזו כמו המשחק האחרון, וזה נכון בכמה כיוונים.
זכייה בתואר השני בחשיבותו לא אומרת שבהכרח הצהובים צריכים לזכור בחיוך את העונה כולה, אבל כן יש השפעה על התחושה איתה יוצאת הקבוצה, והאוהדים שלה, לקיץ. יש שיקראו לגביע פיצוי על אובדן האליפות, אבל זו לא מילה נכונה לשימוש במקרה הזה. הגביע אינו סתם פיצוי, אלא תמורה ראויה על העבודה שעשתה הקבוצה העונה, בעיקר מאז מינוי פטריק ואן לוון כמובן.
נקודת ההתחלה קובעת את משמעות התוצאה. עבור שחיין ישראלי להגיע לגמר אירופי זה דבר גדול, אבל לאלוף עולם להגיע למקום השני זה תמיד יהיה מבאס. בשלב די מוקדם של העונה, עם יורגוס דוניס, הפציעות, כמות המשחקים והסגל הקצר, הגיעה מכבי לנקודת התחלה חדשה וממש לא מלהיבה. הפער מהמקום הראשון בטבלה היה סימן שמאבק עד המחזור האחרון לא יתרחש כאן. בפועל כן הייתה תחרות עד הסוף, וגביע הונף, ולא לשכוח שזו הייתה עונה של שלב בתים אירופי.
הדבר ודאי נכון אם מסתכלים רק על הגמר עצמו, על ההתחלה שלו, או אפילו על רובו. הפועל היא זו שהובילה ראשונה, מכבי הייתה חסרת יצירתיות, עם כנפיים לא מתפקדות וקישור אנמי. חלק מהשחקנים השתפרו בהמשך, במיוחד לואיס הרננדס (לאו דווקא השער אלא ההצלה מול עמנואל בואטנג). דן גלזר שנראה יותר דומה לעונה שעברה וגם בישל נפלא, ואדוארדו גררו, הטוב ביותר מבין שחקני ההתקפה הצהובים. ללא השיפור המדובר זה היה יכול להיות עבור שבוע סיום מהגיהנום וכשזה קורה גם ניצחון דחוק על יריבה חלשה, בטח כשזו הפועל, הוא תמונת ניצחון.
אבל תמונת ניצחון, כפי שכולנו יודעים, אינה בהכרח סימן לניצחון אמיתי, כזה שיחזיק זמן, וגם את המסקנה הזו צריכים לקבל במכבי. הקבוצה שלהם לא מספיק טובה וחסרה כלים שמתאימים למאמן הנוכחי שלה, שלמרות הניצחון ולמרות שבטח יישאר לעונה הבאה נדמה שאיבד איזה מניה או שתיים במשחק הזה. בכל מקרה, בהתחשב בכמות העוזבים הפוטנציאליים יש כאן המון עבודה לקיץ.
מעניין יהיה לראות איזה יחס יקבל המאמן מהצד השני, ניר קלינגר, מבעלי הבית של הקבוצה שלו לאור ההתנהגות במשחק. זה נושא אחד, אבל צריך לדבר גם עם העניינים המקצועיים שהוביל קלינגר.
הפועל עמדה מצוין במחצית הראשונה. דני גרופר, השחקן המצטיין שלה, סגר מעולה את אגף שמאל ולשי אליאס, שכיסה כל ריצה לעומק של דור פרץ, היו דקות טובות במרכז. אבל להפועל יש הגנה רעה שמפחידה את האוהדים שלה בהתקפה בודדת, אז איך היא יכולה להתמודד עם התגוננות מאסיבית לדקות ארוכות? החילוף של בואטנג באזולאי (יופי של בישול) הביא בדיוק לכך, לדקות רבות בהן הפועל לא יצאה משליש המגרש שקרוב לשער שלה. ובסוף באמת הגיעה הטעות – סליחה, הטעויות.
רק בסוף, כשלא הייתה ברירה, הגיעו ניסיונות לשוויון. כשאייזן הבקיע את השער הפסול היה אפשר לראות היטב על אוהדים אדומים שהם פשוט לא האמינו שהקבוצה שלהם מסוגלת להבקיע שער נוסף, שהם בהלם מעצם האירוע. החיבור בין השמחה המפתיעה הזו לרגעי הסבל שבאו לאחר מכן הן טרגדיה קשה.
זוכרים את העונה כמו המשחק האחרון, כבר אמרנו, ויש לא מעט אנשי הפועל שזה מה שייקחו מהעונה, את אותו קושי עצום. עבור אלה מהצד השני של העיר, של האצטדיון, התמונה הזו רק מעצימה את הרגעים האחרונים שלהם מהעונה.
