לפני מספר ימים קראתי כתבה שעסקה בנושא "המוח החיובי". הפסקה הראשונה נגעה בילד המשחק כדורגל ומאבד שליטה בכל פעם שהסיטואציה אינה בשליטתו או שהדברים אינם מסתדרים בדיוק כפי שתכנן או ציפה. זה החל במקרים של איבוד כדור, החטאה של שער או הערות מצד המאמן. בכל אחת מהסיטואציות הילד הפגין חוסר שקט, ההתנהלות וההתנהגות שלו השתנו – והוא למעשה היה מאבד שליטה ומגיב בדרך של כעס, עצבים ואיבוד הסבלנות.
הדוגמה הזו משקפת לא רק ילדים, היא משקפת סיטואציות אותן חווים ספורטאים בהכנה למשחק/תחרות חשובה או במהלכה. אין לי ויכוח עם העמדה, כי ההתנהגות נשענת על "המוח החיובי", אך בתפיסה של העולם המנטלי, אני ממיר את ההתנהגות הזו לאפשרות שהילד כמו ספורטאים רבים אחרים מתנהל כאשר הוא תלוי תוצאה. הוא נבחן על ידי הסביבה וגם על ידי עצמו על בסיס התוצאה או הניצחון והשלמות בלבד והתוצאה ניכרת לעין.
מכאן נשאלת השאלה כיצד עלינו כספורטאים תחרותיים להתמודד עם "מצבי משבר" – סיטואציות משתנות ומצבים שאינם מתקיימים "בדיוק כפי שאנחנו תכננו". בכתבה הזו אנסה לענות על חלק מהשאלות ולספק מספר כלים להתמודדות שונה עם מצבים אלו. הכתבה אינה יכולה, כמובן, לבוא במקום תהליך האימון המנטלי הסדור והעמוק, אבל היא מסוגלת לספק פרספקטיבה להתנהלות שונה. כאן גם המקום להזכיר ולחדד לכל אותם ספורטאים שבוחרים לצרף את האימון המנטלי לארגז הכלים האישי, כי אימון מנטלי מתנהל בדיוק כמו אימון בחדר הכושר.
אימון חד פעמי או אימון חד שבועי לא יספקו את התוצאה. האימון המנטלי הוא חדר הכושר של המוח ולפיכך נדרשת תוכנית אימונים ותרגול עקבי להשגת תוצאות ולהגעה לביצועי שיא בזמן אמת.
החלק הראשון והמשמעותי בהתמודדות עם סיטואציות משתנות הוא ההכרה כי אנחנו לא יכולים לתכנן הכל. התופעה השכיחה הזו בה ספורטאים (אך גם מנהלים/ות, אנשי עסקים וכמעט כל אדם מהישוב) מנסים לתכנן הכל לפרטי פרטים, מכונה בשפה המקצועית של עולם האימון "פרפקציוניזם". כאשר אנחנו באים לבחון התנהגות והתנהלות של ספורטאי, אנחנו רוצים לאתר שתי התנהגויות המאפיינות את מודל ההתנהגות: עד כמה הוא פרפקציוניסט ועד כמה הוא אופטימליסט. כאשר תכונת הפרפקציוניזם שולטת ודומיננטית, הספורטאי שבוי בתחושה שהוא יכול לתכנן ולנהל גם את שלב הביצוע, לאמור, אפשר ונכון לתכנן את שלב ההכנות והאימונים, אבל מרגע שעלית למגרש הדברים כבר אינם בשליטתך, כאן המקום "לשחרר" (ואגע בסוגיה זו בהמשך).
אלו הנוקטים בשיטת השליטה המלאה (פרפקציוניזם) אינם נותנים משקל לדרך, אלא לתוצאה בלבד. הם מתקשים להתמודד עם כישלונות ומחפשים את הדרך הקצרה והמהירה ביותר מנקודה א' לנקודה ב'. דרך כל כך חדה וישירה עד שהם אינן חווים את הדרך, את הרווח שבכישלון (כי בתפיסה נכונה – כישלון = ניסיון) והם נטולי חוויות. האופטימליסט יגיע בדיוק כמותם לנקודה ב', רק שהוא יחווה את הדרך, יתנהל רגוע, יבין שכישלונות או מכשולים הם חלק מהחיים ובעיקר יהיה מסוגל להגיע בשיאו לנקודה תוך שהוא נהנה מעצם העשייה ולא רק מהחלק הגשמי של התוצאה.
אז איך לומדים להתכוונן אל רגע ביצועי השיא? איך משתחררים מפרפקציוניזם? אחת הדוגמאות החרוטות בזיכרוני לקוחה מהרצאתה המרתקת של הספורטאית האולימפית נטע ריבקין. נטע ייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות וזכתה בתארים רבים הן באליפויות עולם והן באירופה וישראל. את הרצאתה היא פותחת בסיפור המשחקים האולימפיים של לונדון, תוך שהיא מתרכזת בסיטואציה קשה של איבוד נקודות ומצב בו היא מסתכנת בעליה לגמר. לנטע היו שתי ברירות, "לבכות על מר גורלה" בגלל טעות אחת, או לאסוף את עצמה כדי להתמודד עם הסיטואציה, ולמחרת להגיע משוחררת וממוקדת. נטע זו נטע ולכן ברור כי בחרה באופציה השנייה: היא הניחה את הסיטואציה בצד, יצרה לעצמה שיח חיובי, הציבה מטרות והתמקדה במה שבשליטה שלה – להגיע מוכנה ודרוכה ליום התחרות הבא. התוצאה: העפלה לגמר!!!
ועכשיו, בואו נתחיל לעבוד, הנה מספר כלים (נקודות והכוונות) שיכולות לסייע לכם להכין את עצמכם טוב יותר מנטלית לקראת ההתמודדות הבאה:
ללמוד להתנתק מסיטואציות שאינן בשליטתכם. במילים אחרות ללמוד לשחרר, לא להילחם. לפעמים בתחרות או בחיים פשוט צריך ללמוד להתרחק מההתרחשות ולפנות את האנרגיה למקום הנכון. להתמקד במה שבשליטה שלכם: בניגוד לפסקה הקודמת כאן אנחנו רוצים להיות ממוקדים, אנחנו בוחרים את האזור שהוא כן בשליטה שלנו, והוא הופך להיות "הנשק המנטלי" שלנו, נשימות, חימום, הכנה, שיח פנימי חיובי ומעצים, ריכוז מקסימלי, תזונה, אמונה, חשיבה חיובית והבנת הרווח מהפעולה הבאה שלנו.
לדוגמה כרצי מרתון לא נוכל להשפיע על מזג האוויר, אבל נוכל להתאים את עצמנו למצב בו יורד עלינו עכשיו גשם, בשינוי הקצב, בשחרור המחשבה שהגשם מפריע, בסגנון הריצה ובהפסקות השתייה. מעבירים את מצב חוסר השליטה למצב שליטה.
להפנים כי אנחנו (ובפרט הערך העצמי שלנו) איננו נמדדים רק בתוצאה. עלינו לסגל את המחשבה שאנחנו כספורטאים ממוקמים מעל הניצחון ומעל ההפסד. הם אינם אלו שמגדירים אותנו. מה שמגדיר אותנו הוא מי שאנחנו כבני אדם. אנחנו עולים במטרה לנצח, אבל הניצחון או ההפסד אינם מגדירים את ערכנו ואת מי שאנחנו. אנחנו עולים להתמודדות כשאנחנו "משוחררים מהתלות בתוצאה", התלות הזו כובלת, היא יוצרת אצלנו תחושה ואמונה מגבילה שרק הגביע מייצג את "האני השלם והמוצלח" ופחות מזה מגדיר כישלון! (פרפקציוניזם כבר אמרנו?). ואנחנו הרי קודם כל בני אדם ואח"כ ספורטאים.
ולמה בדיוק הכוונה? בבקשה, הנה דוגמה מהחיים: אחת מאלופות העולם בהיאבקות הפסידה את החגורה בקרב הגמר, וכבר בטקס מסירת החגורה לאלופה החדשה אפשר היה להבחין שעולמה חרב עליה. מספר חודשים לאחר מכן התראיינה אותה ספורטאית באחת מתוכניות האירוח הפופולריות בארה"ב (אלן דג'נרס), שם ספרה לא פחות ולא יותר "כי ממש חשבתי להתאבד" לאחר ההפסד. החגורה הפכה למהות הכל, אני זו החגורה והחגורה זו אני. כספורטאים עליכם לשאול את עצמכם (גם אם זה לא נוח) מי אתם ללא התואר? התשובה אמורה להיות ברורה וחדה: "אתם קודם כל בני אדם ואח"כ ספורטאים", מכאן שהערך העצמי שלכם לא נגזר מהתוצאה, אלא ממי שאתם!
ולסיום, תלמדו להשתחרר, לא רק לשחרר (סיטואציות שלא בשליטה וכדומה), אלא ממש להשתחרר.
היכולת לעלות להתמודדות, לפגישה עם הבוס או לכל סיטואציה מורכבת ממצב של שחרור פנימי, מעצימה את היכולת שלכם להתמודד עימה. יותר מכך, הוכח כי ספורטאים שעולים משוחררים להתמודדות, מצוידים בהנאה, באהבת הדרך ובתובנה כי הם מי שהם ללא תלות בתוצאה, הרי שההישגים שלהם משתפרים פלאים. חשבו על זה בכל אספקט של החיים, כשאתם משוחררים יותר, נינוחים יותר כך התוצאות או ההישגים שלכם טובים יותר.
הכותב הנו מאמן מנטלי לספורטאים.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
