"כשאני ואשתי נוסעים בלמבורגיני ברחובות דובאי, מסתכלים על המגדלים סביבנו ונהנים מרמת החיים, אני לא שוכח לרגע מאיפה באתי. רק לפני כמה חודשים עוד הייתי כלוא בבידוד בסין וללא המשפחה. דווקא ברגעים הטובים פה אני נזכר בכל הלכלוך בקריירה שלי ומה עברתי בדרך. אנשים אולי שכחו כמה היה לי קשה לעשות את הפריצה אחרי שאף אחד לא האמין בי".
על המונולוג הזה חתום דיא סבע (29), שחקן נבחרת ישראל ואל-נאסר. הרכש היקר ביותר בהיסטוריה של הליגה האמירותית (כמה יקר? שלושה מיליון דולר), והישראלי הראשון שחתם בליגה בדובאי. אבל לא הכל ורוד, לנער ממג'ד אל-כרום שמסתובב עכשיו במכונית ספורט יוקרתית (משהו כמו 280 אלף דולר), חי בבית מפואר ומשתכר כשני מיליון דולר לעונה יש הרבה על הלב והוא כועס.
"חמש שנים הייתי בליגת העל ואף אחד לא האמין בי. לא במכבי ת"א, לא בהפועל באר-שבע בקדנציה הראשונה, לא במכבי פ"ת או בסכנין. אף אחד לא אמר לי בוא תשחק, תראה מה אתה יודע. לא נתנו לי צ'אנס - ולא בגלל סיבות מקצועיות. הרי אם היו נותנים לי הזדמנות בגיל 19, הייתי פורץ הרבה יותר מוקדם", פותח סבע הכל בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות". "בוא אספר לך משהו, הייתי הכוכב של הנערים בחיפה ואז הגיע מאמן שלא רצה לתת לי לשחק בלי שום סיבה, שנה שלמה אני על הספסל. בשלב מסוים הם פחדו שאברח להם, אז נתנו לי לפתוח שלושה משחקים בהרכב כדי להראות שכאילו רוצים אותי. המשחק הראשון היה נגד טוברוק, ניצחנו 0:4 ובישלתי ארבעה שערים - ואז חתמתי בטוברוק. זה קרה לי בכל מקום בכדורגל הישראלי, לא האמינו בי. אולי לא באתי טוב בעין למאמנים".
אתה נשמע טעון. למה לא רצו אותך?
"אין לי הסבר לזה. לא שיחקתי מסיבות לא מקצועיות. למשל במכבי ת"א, אם יגידו לך שלא שיתפו אותי מסיבות מקצועיות, אז אני עכשיו פורש. היום כבר מצאתי את המקום שלי. אני כל הזמן אומר לאשתי שאני מרגיש כמו בחלום. הצלחתי כנגד כל הסיכויים כי האמנתי ואמרתי לעצמי שאני כוכב כדורגל ולא יכול להיות שלא אצליח".
המשפחה כבר התרגלה לחיים החדשים שלך?
"היום יש לאבא שלי תחושת סיפוק, שתבין, הוא רדף אחריי מגיל שבע לכל מקום ולכל מגרש, ואנחנו לא היינו משפחה עם כסף בלשון המעטה. הוא ניסה לתת לי את התחושה הכי טובה, הגיע למשחקים שלי אבל ראה אותי משחק רק חמש דקות פה ושם. עכשיו אבא מרגיש שההשקעה שלו הייתה שווה".
"הסבל שעברתי מתפרץ עכשיו"
בדובאי אתה הכוכב היחיד, אין את ערן זהבי כמו בסין או את ערן לוי כמו בנתניה. איך זה מרגיש?
"בנתניה היו לי שנתיים יפות והרגשתי בנוח, זה היה המקום הראשון שהעריכו אותי. גם בסין הייתה לי תקופה טובה. אבל באמירויות קבלתי כותרות גדולות, בכל זאת הישראלי הראשון שמגיע לפה, היסטוריה. הגעתי עם תג מחיר גבוה מהליגה הסינית שהיא גדולה יותר מהישראלית. מעריכים אותי פה ואני שם בצד את הכסף. הכי חשוב לי שהסבל שעברתי מגיל צעיר מתפרץ עכשיו".
בוא נעבור רגע לנבחרת והזימונים לקראת קמפיין מוקדמות המונדיאל. יש לך אמנם 11 הופעות, אבל רק שלושה משחקים בהרכב. למה?
"תשאל את המאמן. אמרתי לך שבכדורגל הישראלי לא מאמינים בי, אז בנבחרת אני אפילו לא נכנס כמחליף. אני מוצא את עצמי יושב 90 דקות על הספסל. מילא זהבי ודאבור עולים לפניי, אני יכול להבין את זה, אבל היו תקופות שהם היו פצועים ולא קיבלתי הזדמנות, למרות שהייתי בכושר מצוין. המצב בנבחרת מבאס אותי, ועדיין ברגע שיזמנו אותי – אגיע. רק מקווה שגם ייתנו לי הזדמנות לתרום במשהו".
נראה שהחודש האחרון שלך באמירויות היה מעולה.
"ואיך זה בא לידי ביטוי בישראל? כלום. אני לא יודע למה, אבל בארץ לא מפרגנים לי ולא נותנים לי את הכבוד הראוי. אולי כי אני לא אחד שמדבר. אבל אני לא מתוסכל כי לא כותבים עליי, רוצה רק להצליח".
הקבוצה של סבע, אל־נאסר דובאי, ממוקמת במקום הרביעי (שבע נקודות מהפסגה) ומשחקים בה שבעה זרים. החל מהחודש שעבר מאמן אותה רמון דיאס (המכונה "אל פלאדו"), שבין היתר הוביל את ריבר פלייט לאליפות בארגנטינה ואימן את נבחרת פרגוואי. סבע הוביל בשבוע שעבר את קבוצתו לשני גמרים - גביע הנשיא וגביע הליגה - עם שער ובישול גדול. "הרמה של הליגה פה דומה לישראלית", הוא אומר. "בסין היה לי את השילוב עם זהבי, יתרון שאין לי פה. אל-נאסר זה המועדון הכי ותיק בדובאי, אחד משלושת המועדונים הכי גדולים. כמו מכבי חיפה יש במועדון הזה הכל: אצטדיון מרשים, מתחם אימונים, כסף, ציוד הכי מתקדם בעולם וניהול מדהים, אבל שתי הקבוצות לא לקחו אליפות כבר שנים. אנחנו בחודש מטורף ואני מרגיש מצוין".
"אני מרגיש כוכב בדובאי"
שלושה מיליון דולר שילמו עליך לגוואנגז'ו הסינית, אתה מבין את גודל הציפיות?
"אני חושב שזה משחק לטובתי, ככה אני יודע כמה אני שווה וכמה מעריכים אותי. כיף גדול כששמים עליך הרבה כסף. אני לא איזה שחקן נדחף אלא שחקן מרכזי. מצד אחד זה כבוד גדול ומצד שני ברור שזה מפתח ציפיות. אם נסיים עם תואר, נעמוד בציפיות".
עד כמה הכדורגל פופולרי באמירויות?
"קשה לומר בגלל מה שעברנו עם הקורונה והמשחקים בלי קהל, אבל ברחוב מכירים אותי פה יותר מאשר בסין ששם הכדורגל פחות פופולרי. אני מרגיש כוכב בדובאי, מבקשים ממני חתימות וסלפי. בכלל החיים פה אחרים, פתוחים. הכל שונה. בסין לא שמעתי ערבית, לא ראיתי מסגדים, מנטליות שאנחנו לא מכירים. פה בדובאי כולם מדברים ערבית, מהרגע הראשון התייחסו אליי כמו אל כוכב גדול. הקורונה מבאסת, אבל הילדים והאישה נהנים. צריך להגיד אולי תודה שהגיע השלום, בזכותו הגעתי לפה".
עכשיו יש לך גם את אברם גרנט, שמונה לאחרונה ליועץ שר הספורט של דובאי.
"כבוד גדול, פגשתי אותו כמה פעמים והוא הרצה במועדון שלנו, הרצאה טובה מאוד. אברם הוא מאמן גדול ואני שמח בהצלחה של כל ישראלי".
תגיד, מה אומרים על פארסת השייח' חאמד בן־חליפה ובית"ר ירושלים?
"את האמת, פה לא שמעו על זה. אפילו במועדון שלי לא שאלו אותי שאלה אחת בנושא. נראה לי שכל הרעש היה רק בישראל, פה לא היה כלום".
