הכדורגל הישראלי מעולם לא היה איכותי במיוחד. הערך הכלכלי והציבורי הגבוה יחסית שהוא זוכה לו מהקהל ומספונסרים הממנים אותו הוא במידה רבה "בועתי" ומבוסס על איזושהי "זהות מדומיינת" שמעורבים בה כמה גורמים, שהעיקרי בהם הוא הצורך בהתקהלות למען פורקן של אמוציות שנאגרות במהלך השבוע, והמשני הוא כרוניקה של נורמות רקובות המתבטאות על הדשא.
אפשר שוב ושוב לחזור למגרשים ולצפות ליותר איכות, ושוב לקבל אך ורק את המידה המינימלית של תרבות וספורטיביות. כל בר-דעת שם לב שבכל משחק, כולל צמרת, שחקנים נופלים לדשא כמו מריונטות, אחרי כל נגיעה קלה בהם – בין אם מתוך התחזות ובין אם מתוך נורמטיביות רכרוכית. בנוסף לכך, אין כמעט משחק שבו השופט התורן מצליח לשלוט במשחק, מה שגורם לעבירות אלימות.
למשחקים רבים יש אופי סכיזופרני: או שהמשחק רצוף בעבירות אלימות והתלהטות יצרים כאשר שופט שורק שריקה שלא מקובלת על השחקנים והם מתנפלים עליו בחמת זעם, או שמתקבל קצב משחק מקוטע ומשובש בעקבות נפילות חוזרות ונישנות לדשא. יותר ויותר משחקים "היסטריים" מסתיימים בהתפרצות של מאמן או יו"ר על השופט. זהו האופי של הכדורגל הישראלי. מהבחינה הזו אין חדש במערב, או במזרח (התיכון).
מדוע דעיכתו של הכדורגל הישראלי כיום גלויה יותר לעין? הערך הכלכלי והספורטיבי של הכדורגל הישראלי בנוי על הפנטזיה שיש פה רמה כלשהי. ציפייה (שמבוססת על הישגים מסוימים בעבר) כי הקבוצות מטפחות שחקנים, שלאחר מכן יכולים להגיע לאירופה, וכתוצאה מכך לשדרג את הנבחרת הלאומית. הנחה נוספת לפיה הכדורגל הישראלי מצויד בשחקנים מקומיים וזרים איכותיים המסוגלים להעניק לצופה הפשוט חוויית משחק ברמה גבוהה, לפחות בחלק מהמשחקים. ואכן, בעבר היו משחקים מרגשים ביותר של קבוצות ישראליות באירופה, אך האם ניתן לגזור מכך שיש שיפור באיכות הכדורגל?
במידה מסוימת נכון שהכדורגל הישראלי התמקצע וחל שינוי מבורך ברמת המתקנים והתקציבים. יחד עם זאת נדמה שמבחינה "איכותית" הכדורגל כאן לא שינה את האופי שלו, ומבחינה בינלאומית הנבחרת רחוקה מלהיות איכותית כבעבר.
כיום ישנם המון שחקנים צעירים, שמות מבטיחים, אשר מרוויחים כבר בתחילת דרכם סכומי עתק שהשחקנים הגדולים של פעם יכלו רק לחלום עליהם. אבל זה ברור לכולם שאין מדובר בכישרונות ממשיים, אלא במעין שמות שהערך שלהם מתקיים רק במסגרת האינפלציה הבועתית.
בעשרים השנים האחרונות אולי רק ערן זהבי היה באמת דוגמה לשחקן שהערך הממשי הכספי שלו השתווה לערכו על המגרש. בנוסף לכך, בשנים האחרונות ראינו דוגמאות של שחקנים שמהווים מודל ספורטיבי שלילי בהתנהגותם בתוך המגרש אך בעיקר מחוצה לו. אגב, זו תופעה בינלאומית מוכרת. המועדונים הגדולים רגילים לטייח סקנדלים והתנהגויות לא-מוסריות של שחקנים מובילים, עד שהפרשות הללו מודלפות החוצה.
לתוך האקלים האפור הזה הזו נכנס שחקן חדש, ה-VAR, שהוא לא רק כלי, אלא גם סטנדרט שאנחנו תולים בו תקוות גדולות, גם שיתקן את התחלואה השיפוטית, וגם מתוך תחושה שאפשר באמת ליישר קו עם אירופה. אבל השימוש ב-VAR, ככל שהוא משפיע על החלטות שיפוטיות דרמתיות, כפי שראינו בגמר הגביע, חושף את העליבות של הכדורגל הישראלי.
ראינו שופט פונה ל-VAR וזוכה להתנפלות על עצם השימוש בו עוד לפני שהוא קבע שהשער פסול. התנרמלה פה תרבות של התפרצות באופן אגרסיבי וייצרי בהחלטות שיפוט. גם כאשר מדובר בהחלטות שגויות, ויש המון כאלה, עדיין מדובר בתופעה פסולה. במקרה של הדרבי התל אביבי, מסתבר שאכן הפסילה הייתה מוצדקת, מה שייזכר לקלינגר ולטועמה לדיראון עולם.
לסיכום, צריך לומר את האמת, הכדורגל הישראלי הוא מערכת מקולקלת: הקהל, השחקנים, הקבוצות. וזה מתחיל מהיחס כלפי השופט, ממשיך בנורמות ובמנטליות ירודה של שחקנים שכל רגע נופלים לקרקע, מתחזים ללא בושה, ותורמים לאקלים לא ספורטיבי בעיקר במשחקי צמרת, שאיכותם נמוכה לרוב.
הגישות המקצועיות החדשניות, הטכנולוגיות והשכר הגבוה לא מצליחים לכפות על חוסר איכותו של הכדורגל הישראלי. כאמור, הפער ביננו לבין אירופה רק יגדל ככל שטכנולוגיות השיפוט יהפכו ליותר ויותר מדויקות. כי במובן מסוים משחק הכדורגל הופך לפחות אנושי, ליותר רובוטי ויעיל, ובאקלים כזה אין מקום להתפרצויות זעם. מה שראינו במעמד גמר גביע המדינה, לעיני נשיא המדינה, היו תמונות שרק מקדימות של מה שעוד עתיד לבוא.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
* אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
