יום הולדת שמח ליוסי אבוקסיס, שחגג בשבוע שעבר 50. האיש שהכניס את הקרחת לאופנה עוד לפני שאייל גולן התפרסם, הקשר האחורי הכי טכני שידענו (אם רק הייתה לו מהירות, יא אללה), הקפטן האולטימטיבי, הכסחן (שיאן הצהובים עם 124 – עד שהגיע חלאיילה), השחקן שאתה הכי אוהב (כשהוא איתך) והכי שונא (כשהוא נגדך).
2006: לאוהדי הפועל תל אביב הקלישאה הזו כמעט התערבבה פעם, כשבמהלך הביקור הראשון של שמעון גרשון עם בית"ר ירושלים בבלומפילד, רימון הלם שנזרק לכיוונו פגע סמוך לרגלו של אבוקסיס - ששיחק אז בהפועל. "יוסי נאנק מכאבים", סיפר כתב הטלוויזיה, אבל הוא קם כמו גדול, ובשיא הדרמה ניגש לבעוט את הפנדל בעצמו, כבש, ורץ לחגוג עם הקהל. כמה טוב, כמה יוסי.
בחזרה לקיץ 1996: אני ילד ירושלמי בן 10 שהתאהב זה עתה בכדורגל, ואיך אפשר שלא? כל אדם שעיניו בראשו וכדורגל בליבו התמוגג אז מקבוצת החלומות שבנו משה דדש ואלי כהן השריף בבית״ר. הטירוף שאחז בירושלים באותן שנים היה עצום. אוחנה, חרזי, שאלוי, פישונט, זוהר, אמסלם. בין כל הכוכבים הללו התבלט לו גם אחד, יוסי אבוקסיס.
אני פותח כל בוקר בקריאת מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", שותה כל מילה בשקיקה, בודק ציונים, נבחרת המחזור, מדלג מאייטם לאייטם והכל תוך כדי שהמורה בודקת שיעורים.
השבת כבר נכנסת, אני מחכה לשירים ושערים ונשאר עד מאוחר כדי לראות את הדקה ה-91 המיתולוגית.
הימים ימי כבלים, כשקומדי סטור ורמת אביב ג׳ ברקע, ״הגדולות״ חלשות, ובית״ר ירושלים דוהרת לאליפות שלישית, כשהיא מְטַאֲטֶאת בדרך את הפועל פ"ת הצעירה והמוכשרת של ניר לוין. אם אוחנה היה המלך, אבוקסיס היה שומר אוצר המלך. ובהיעדר מבול המשחקים והתקצירים מאירופה, הוא היה האנדרה פירלו שלנו.
במגרש בשכונה, ניסינו לחקות את המסירה המדודה, הקשתית, היפה הזו, שחילק מפעם לפעם לשאלוי או אוחנה. אהבתי והערצתי את אבוקסיס. ואז הוא עזב להפועל תל אביב.
אבוקסיס תמיד ידע להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ולחרוט את שמו בספר דברי הימים של הכדורגל הישראלי. כמו אז, כשישראל אירחה את אוסטריה ברמת גן (6.6.99, יש תאריכים שפשוט זוכרים), ובישול מבריק שלו לברקוביץ׳ פרץ את הסכר והביא את השער הראשון, בדרך ל־0:5 מהדהד.
כמו אז, כשהתנפל על חבורת השחקנים של הפועל ת"א שזה עתה חגגו את שער היתרון המפתיע של גרשון בפנדל בתוספת הזמן, מפציר בהם להתעשת ולנסות להבקיע את השני - צ׳לסי ההמומה של זולה וראניירי חטפה את ה־2:0 מקלשצ׳נקו דקה אחר כך. מי בישל? יוסי כמובן, במסירה מדויקת על 30 מטר.
הַעֲרְצָתִי ליוסי אבוקסיס לא תמה כשעזב בטריקת דלת את בית״ר, אבל היא בהחלט נסדקה במעבר הזה, אולי הדרמטי ביותר באותן שנים, כשהבטתי המום וכואב בכותרת של "ידיעות אחרונות", שהציגה את הסמל שלנו, לבוש אדום, רץ עם חבריו החדשים במתחם חודורוב.
ההערכה הרבה כלפיו רק הלכה והתעצמה כשראיתי אותו מוביל את הפועל תל אביב ההיא להישגים של פעם בחיים באירופה, מתפוצץ מקנאה שהוא כבר לא בבית״ר. ומאז, אני מייחל ליום שיחזור מהדלת הראשית, כמאמן, מתגעגע לימים שדמות כריזמטית, ווינרית וטוטאלית כמוהו תהיה חלק מבית״ר.
אבוקסיס השחקן היה מלחין על המגרש. אבוקסיס האדם קיבל החלטות לא פחות טובות מאשר במגרש, ותעיד על כך הקריירה המרשימה שלו כמאמן, ויותר מהכל - העובדה שהצליח להיות אהוב היציעים בבלומפילד האדום, וחביב הגרעין הקשה של אוהדי בית״ר. כמה שחקנים אתם מכירים שהפכו לקונצנזוס בכל מקום שבו שיחקו? מזל טוב יוסי!
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
