צפו בטריילר לסרט
אחד הרגעים החזקים בסרט התיעודי "מתעמלת א'" (Athlete A) שעלה לאחרונה בנטפליקס וסוקר את פרשת ההתעללויות המיניות בנבחרת ההתעמלות של ארה"ב, אינו קשור בתקיפה מינית.
הסרט חוזר אחורה אל אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת אטלנטה 1996. תחרות ההתעמלות הקבוצתית לנשים הייתה רגע לפני סיום כשקרי סטראג, המתעמלת האחרונה להתחרות בנבחרת האמריקאית, הייתה זקוקה לציון גבוה במכשיר הקפיצות כדי להעניק לה ולחברותיה את מדליית הזהב. סטראג נפצעה בקרסול בקפיצה הראשונה, אך למרות זאת ביצעה מצוין את הקפיצה השנייה תוך שהיא נוחתת על הרגל הפצועה ולמעשה מקריבה אותה למען הניצחון. התמונה של מאמן הנבחרת בלה קרולי נושא את סטראג על זרועותיו אל הפודיום הפכה לאחד מהרגעים הזכורים והמרגשים ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. דוגמה ומופת לגבורה ונחישות ספורטיבית.
זעקה, לא חגיגה
בסרט מוצגת אותה הסצנה עם פרשנות עדכנית של ג'ניפר סיי, מתעמלת עבר אמריקאית. סיי מספרת שעוד כשראתה את התרגיל של סטראג בשידור חי, היא תהתה "למה בדיוק אנחנו חוגגים"? לסטראג, לטענתה, לא הייתה שום בחירה ואפשרות מלבד לבצע את התרגיל חרף רגלה הפצועה.
הפרשנות של סיי לא רק מרוקנת את אותו רגע איקוני מהממד ההרואי, אלא גם גם חושפת את הסביבה הרעילה שבה צמחו המתעמלות הטובות בעולם. סביבה המקדשת אך ורק ניצחון ומשתיקה באלימות כל רעש חיצוני שעלול להפריע לו, גם אם זו זעקה של מתעמלת צעירה שעברה התעללות מינית קשה בידי רופא הנבחרת.
הרופא, ד"ר לארי נסאר, הוא הנבל המובהק בפרשה. תוך שימוש בשלל מניפולציות, הוא בגד באמון שנתנו בו המתעמלות וביצע במאות מהן את זממו. עם זאת, קל מדי להפנות אצבע מאשימה רק כלפי נסאר שנשלח למאסר לשארית חייו.
במקום זאת יוצרי הסרט, בוני כהן וג'ון שנק, התעקשו בצדק לחטט בפצע הפתוח של הספורט האמריקאי ולהבין כיצד ייתכן שפשעים כה איומים בכלל התרחשו ובמשך תקופה כה ממושכת מתחת לאפם של המאמנים וראשי הענף; ומדוע איגוד ההתעמלות האמריקאי עצם בחלק מהזמן את עיניו או שלקח ממש חלק פעיל בטיוח המעשים המחרידים.
הסיפור המזעזע מסופר בשני אפיקים מרכזיים: הראשון הוא של העיתון "אינדיאנפוליס סטאר" שחשף את הפרשה, השני הוא של המתעמלות שהיו הקורבנות של נסאר. אחת מהן היא המתעמלת מגי ניקולס (22), "מתעמלת א'". היא לא נבחרה לנסוע לאולימפיאדת ריו, למרות שמתעמלות שדורגו נמוך ממנה כן נכנסו לנבחרת. המאמנת מרתה קרולי הסבירה שניקולס לא סיימה בין שלוש הראשונות באף מכשיר במבחנים האמריקאים, אבל אמה של המתעמלת טענה כי לא נבחרה בגלל שהייתה הראשונה שדיווחה על ההתעללות מצד נסאר.
החווה שהפכה לזירת פשע
ניקולס התלוננה אך נותרה ללא מענה. איגוד ההתעמלות המחויב על פי חוק לדווח לרשויות – לא עשה זאת. בימים אלו עומד לדין פלילי נשיא האיגוד לשעבר סטיב פני באשמה כי הורה להעלים חלק מהראיות המפלילות נגד נסאר והוא עלול להישלח לשנים מאחורי סורג ובריח.
פני לא היה לבד ברשת הפחד וההשתקה של ההתעמלות האמריקאית. ראוי להתעכב גם על מרתה ובלה קרולי, שנחשבים לגיבורים ספורטיביים. זוג מהגרים מרומניה שהפך את ארה"ב למעצמת התעמלות נשים והצמיח דורות של אלופות. הסרט מציג אותם באור שונה ומספר כיצד השניים ייבאו לארה"ב את פרקטיקות האימון הקשוחות שהכירו מרומניה הקומוניסטית – כאלו שכוללות משמעת חמורה, הקפדה אובססיבית על דיאטה ואפילו אלימות פיזית והתעללות נפשית במתעמלות.
הזוג קרולי הקים את "חוות קרולי" בטקסס, מתקן אימונים אליו היו מגיעות מתעמלות הנבחרת למחנות אימונים מפרכים. במסגרת כללי המשמעת שהנהיגו השניים, נאסר על הורי המתעמלות לבקר במתקן. זהו גם המקום שבו ביצע נסאר את רבים ממעשיו הנפשעים. נסאר ניצל את האווירה הקשוחה בחווה, כדי לתפוס את תפקיד "המבוגר הנחמד", מה שאיפשר לו לרכוש את אמון המתעמלות ולנצל זאת לביצוע פשעיו. בני הזוג קרולי התפטרו בטרם הפרשה הכתה גלים ולפני שנתיים סגרו את חוות קרולי. הם הכחישו שידעו על מעשיו של נסאר בחווה, אך הסרט מעלה שאלות קשות לגביהם.
ההיבט המשפטי של הפרשה הנוראה עוד ימשיך להתנהל במישור הפלילי והאזרחי, אבל ארה"ב והספורט העולמי חייבים בחשבון נפש. במקום להסתנוור מהזרקורים על הפודיום האולימפי – הגיע הזמן להאיר גם את מה שמתרחש במחשכים.
