“לי הם לא נותנים ויזה בגלל שעשיתי קצת סמים, אבל עם אמריקאים שהפילו עליהם שתי פצצות אטום, אין להם בעיה. אני מוותר על הוויזה מהם". (דייגו מראדונה אחרי שרשויות ההגירה ביפן סירבו לאשר את כניסתו למדינה במונדיאל 2002).
מראדונה הלך לעולמו, סיקור נרחב
הזיכרון הראשון של פאבלו קלבי ממראדונה היה "יד האלוהים", אותו שער שכבש במונדיאל 1986 נגד אנגליה. קלבי היה אז בן 15. הוא ראה את השער ואת זה שבא אחריו בטלוויזיה הצבעונית הראשונה שקנתה המשפחה וישבה על שולחן האוכל בשכונת פיורסטה בבואנוס איירס. "מאז אני מאוהב בו, אבל אף אחד מהפרטים הללו לא עושה אותי מיוחד", הוא אומר.
"כדי להבין את מראדונה צריך להבין את ההיסטוריה הפרטית שלו ואת ההיסטוריה של ארגנטינה", אומר קלבי, עיתונאי בעברו בעיתון הארגנטינאי "קלארין", והיום פרופסור לעיתונות באוניברסיטת סטוניברוק בניו יורק. "לארגנטינה, כמו לשאר אמריקה הלטינית, יש עבר של קולוניאליזם ועבדות. עם האנגלים יש לנו עבר של מלחמות בתחילת המאה ה-19, ולאחר מכן היינו קולוניה לא פורמלית של הבריטים: הם לא שלטו בנו באופן פורמלי, אבל כן שלטו בנו כלכלית. הם גם הביאו לנו את הכדורגל ואנחנו עשינו לו אדפטציה שהתאימה למרכז הכובד הנמוך שלנו. כדורגל מאוד חשוב כי לרבים הוא כרטיס יציאה מהעוני, ולכן יותר גדול מדת".
ההיסטוריה הזאת השפיעה על הארגנטינאים. "אהבתי אותו, הוא היה הוויליאם וואלאס שלנו, הוא היה התגלמות הארגנטינאיות עם כל הניגודים שלה, הכישרון והשחצנות, הערמומיות והרמאות. מה שהיה הכי אנושי אצלו, מה שהדביק אנשים אליו יותר מרגל שמאל שלו, היה המאבק הפנימי שלו עם עצמו, והתשוקה שלו לנצח את כל הפגמים. כמעט כולנו ראינו בו את עצמנו. יש הרבה דמויות בהיסטוריה הארגנטינאית שדומות לו".
"יש ספר שנקרא 'ציוויליזציה וברבריות' של דומינגו סרמינטו, שמתאר את דמות הגאוצ'ו הברברי, הבור, הגולמי, אבל גם המנהיג, המצביא, האסטרטג המבריק, שכל העם אוהב. זה הגיבור הדרום אמריקאי הקלאסי מפאקונדו דרך זפאטה, פרון וצ'ה גווארה. המתח בין המערב (הציוויליזציה הקולוניאלית) לבין אמריקה הלטינית (הברבריות) הוא מה שהפך את המיתולוגיה של מראדונה לכזו אדירה", אומר קלבי.
קלבי חושב שהשלטון הפשיסטי שמראדונה גדל עליו בשנות העשרה שלו לא השפיע, לפחות לא ישירות, על השקפת עולמו. "צעירים בארגנטינה לא שמו לב למשטר הפשיסטי, אלא אם כן מישהו ממשפחתם הועלם. מראדונה אפילו רצה לייצג את ארגנטינה ב-1978 כשזכינו באליפות העולם תחת החונטה. כדי להבין את ההשקפה של מראדונה, את בחירות הכדורגל שלו ואת ההרס העצמי, חייבים תמיד לחזור לשכונת העוני שבה הוא גדל, לחשיפה שלו מגיל צעיר לרעב, לחוסר צדק, לאי שוויון, אלו הדברים שעיצבו את השקפת עולמו".
כשמראדונה יוצא לשחק בחו"ל, כשהוא מתחיל לטייל בעולם, ככל שהוא נחשף לדברים הוא יותר ויותר מתבטא בעניינים פוליטיים, בכל מקום שהוא רואה עוול הוא לא מצליח לסתום את הפה. שוב, הוא לא מחזיק בדעות גאו-פוליטיות עמוקות, אבל הוא מבין חוסר צדק ועוול, וכשהוא רואה אותם - משתחרר לו הסעיף. "אם כל כך אכפת לו מילדים רעבים במדינות עניות, אולי הוא צריך למכור חלק מהתקרה המוזהבת בוותיקן", אמר דייגו אחרי ביקור אצל האפיפיור בשנת 2000. "איבדתי את האמונה שלי. אני לא מבין איך הוא יכול לחבק ילדים מורעבים עם הכרס הזו". מראדונה באמת מאבד את האמונה שלו. היא חוזרת אליו רק כשנבחר אפיפיור ארגנטיני ב-2013.
מראדונה היה אדם מאוד דתי, אבל הוא כמעט אף פעם לא דיבר על ישו. כאילו שהוא לא רצה מתווכים בינו לבין אלוהים או כאילו שהיה לו קו ישיר. "כשאמות, אני רוצה שקלאודיה תמשיך לאהוב אותי, ואז אני רוצה לחזור לחיים בתור כדורגלן, נגיד דייגו ארמנדו מראדונה. זו הדרך היחידה שאני יכול להפוך אנשים למאושרים".
מראדונה מתחיל להתבטא יותר ויותר בעניינים פוליטיים בסוף שנות ה-90. "היה מקרה אחד שהבן של שגריר ארצות הברית בארגנטינה איבד את הצב שלו, ספייק. השגריר, ג'יימס צ'יק, גייס את כל אנשי הסגל, כולל אנשי CIA כדי לחפש את הצב. הם עוברים מדלת לדלת ושואלים אנשים ברחוב אם הם ראו את ספייק", נזכר קלבי. כשמראדונה נשאל לאחר כמה שנים לגבי התגובה המלחמתית של ג'ורג' בוש נגד אפגניסטן, הוא ענה: "מה אתם רוצים ממנו, הצב ברח לו".
בשנת 2000 פידל קסטרו מזמין את מראדונה לגמילה בקובה ולמעשה מאריך את חייו ב-20 שנה. הם מתקרבים. מראדונה מתחיל להיכנס לעובי הקורה של הפוליטיקה הלטינית. הוא מתקרב למנהיגים צעירים עולים, רובם שמאלנים-מרקסיסטים, שמנסים לנתק את העתיד של מדינותיהם מהתמיכה החונקת של ארצות הברית. הוא נפגש והתחבר עם פוליטיקאים בעייתיים כמו קסטרו, הוגו צ'אבס מוונצואלה (ומחליפו מאדורו), לולה מברזיל, ואיבו מוראלס מבוליביה. מראדונה נשאר בקשר ותמך במנהיגים הללו גם לאחר שהחלו לשקוע. המוות שלו, בעיני רבים, הוא גם המוות של השמאל הלטיני האוטופי והחלפתו בשמאל הריאליסט שנאבק בעליית הימין הניאו-ליברלי בארצות הללו.
צריך לשים בקונטקסט את היחסים והתמיכה של מראדונה עם הפוליטיקאים הללו: לא היה מדובר ביחסים אסטרטגיים, אלא ביחסים אישיים. למראדונה לא הייתה אג'נדה פוליטית. לקסטרו הוא התייחס כאב (מראדונה וקסטרו מתו באותו יום, בהפרש של ארבע שנים). זה גם מסביר את התמיכה הרפלקסיבית שלו בפלסטינים. לא היה לו הרבה מידע בנושא (והוא גם לא החרים את ישראל), אבל הוא תיעב מושגים כמו כיבוש ודיכוי עם. הוא תמיד הלך עם החלש. עוד דבר: הפוליטיקה רדפה אחריו, אחרי הנרטיב והאומץ שלו, התהילה והיכולת לגעת באנשים ולדבר ממקום של מי שיודע מה זו מצוקה, הרבה יותר מאשר מראדונה רדף אחרי הפוליטיקה.
שני ילדים בנאפולי הולכים לשחק כדורגל ואז הם רואים ציור על הקיר של מראדונה וצ'ה גווארה, מסתכלים אחד על השני. ילד אחד אומר לשני: "מי זה?" "זה דייגו, טומטום", עונה לו השני. "אבל מי זה האיש השני?" עונה הילד. האיש השני הוא קעקוע על הזרוע הימנית של דייגו.
מראדונה, מבחינת המעמד שהגיע ממנו היה איש של העם. הוא שנא את העשירים כי הוא חשב שעושר הוא הגורם מספר אחד לחוסר צדק. הוא סלד מקולוניאליזם, מכיבוש והייתה לו פיקחות טבעית לפוליטיקה עולמית. הוא היה גאון על המגרש, אבל הוא היה רחוק מלהיות מושלם. השלמות היחידה שלו הייתה טמונה בעובדה שמעולם לא ניסה להסתיר את הפגמים שלו. הוא בא משכונת העוני וכבש את העולם, אזרחים של קולוניות לשעבר העריצו אותו על העמידה שלו נגד הכוח ועל כך שבחר צד גם כשזה לא היה נוח.
מראדונה, כאמור, השתפשף מעט בפוליטיקה. הוא הצליח יחד עם מנהיגים אחרים להפיל את ההצעה של הנשיא בוש שניסתה לגרום למדינות דרום אמריקה למכור את המוצרים החדשים שלהם לארצות הברית. הוא תמיד דיבר בעד זכויות השחקנים על פני רווחי המועדונים, ועל רווחת התושבים על פני תאוות התאגידים. הוא כינה את פיפ"א מאפיה, עשור לפני שיתברר שזו לא הייתה ממש הגזמה. אז למה בעצם מראדונה לא הלך לפוליטיקה?
"מראדונה לא היה אידיאליסט או פרגמטיסט מספיק כדי להיות בפוליטיקה", מסביר קלבי, "הוא ידע שהשם שלו גדול מספיק כדי שאנשים יבחרו בו או ילכו אחריו, אבל הוא שנא פוליטיקה והוא ידע שהוא יצטרך להגמיש את האמת שלו בשביל להיות פוליטיקאי ולבגוד בהבטחות שלו. הוא גם לא יכל להיות פוליטיקאי כי הוא היה מודע לחלוטין לחולשות, לחסרונות, להתמכרויות, לבגידות שלו, וכולן תמיד קרו בפומבי. הוא לא ממש טרח להחביא אותם. זה לא חומרים לפוליטיקאים.
5 צפייה בגלריה
בוש. ספג ביקורת ממראדונה
(צילום: Eric Draper / George W. Bush Presidential Library and Museum)
"בן אדם כמו מראדונה נולד כדי להתנגד לרשויות, הוא לא יכול להיות הרשות כי אז הוא חייב לעשות את מה שהוא לא יכול להרשות לעצמו: למרוד בדייגו. הוא היה מוכן למות בניסיון להטות את העולם אליו מאשר לזוז מילימטר ולהטות את עצמו בנוחות לעולם", מסכם קלבי.
"שאני אבין, אתם באים לדבר איתי על אלימות באצטדיוני כדורגל, בזמן שהמטוסים שלכם מפציצים כבר שנתיים באפגניסטן" (מראדונה, לצוות טלוויזיה אמריקאי)
