ראיתם את הסרט "יסטרדיי" של דני בויל, על עולם בו הביטלס מעולם לא היו קיימים? לא ראיתם? לא הפסדתם יותר מדי – זה סרט די מטופש ומלבד המוזיקה הנהדרת הוא בזבוז זמן מוחלט. אבל הרעיון שבו חביב מאוד, וכזה שדי כיף להשתעשע איתו: "מה היה קורה אילו?"
אז ה"מה היה קורה אילו?" הופך למציאות באליפות ארצות הברית שתחל היום (שני) כשלא מעט מדורגים בכירים יחמיצו את הגראנד סלאם הראשון אחרי פגרת הקורונה הארוכה. שבעה חודשים עולם הטניס לא ראה גראנד סלאם, מאז אליפות אוסטרליה אי שם בחודש ינואר, ודחיסת האירועים והטורנירים בפרק זמן קצר במיוחד גרמו לכך שהכוכבים הגדולים ביותר בענף מחשבים מסלול מחדש ומוותרים על טורנירים, אפילו בסדר הגדול אליפות ארה"ב.
רוג'ר פדרר פצוע וכבר הודיע שישוב רק ב-2021, רפאל נדאל מכוון לזכייה מספר 13 ברולאן גארוס (הטורניר יחל ב-21 בספטמבר, שבוע לאחר הגמר בפלאשינג מדו), ולכן בחר לוותר על ארצות הברית. המשמעות היא שהשניים לא יתחרו הפעם – ואם מישהו מנסה להיזכר מתי זה קרה בפעם האחרונה, אז צריך ללכת הרבה אחורה, 21 שנים ליתר דיוק.
כן כן, הפעם הקודמת שפדרר ונדאל נעדרו במקביל מגראנד סלאם הייתה אי שם באליפות ארה"ב 1999. הסיבה? השווייצרי, שהיה אז בן 18, הודח במוקדמות, והשור הספרדי היה אז רק עגל ובסך הכל בן 13.
אז רגע לפני שזה קורה שוב, בואו נעשה איזה מסע אל העבר ונשוב לאותו טורניר ללא שני הגדולים בהיסטוריה של הטניס. כדי להבין קצת יותר טוב איך נראה עולם בלי השניים הללו, כדאי להבין איך נראו סוף שנות ה-90' בסבב.
אקדח מקולקל
פיט סמפראס היה אז השחקן הטוב בעולם. הוא זכה ב-12 גראנד סלאמים בשנות התשעים (14 בסה"כ), כולל שש פעמים בווימבלדון וסיגל לעצמו את הסגנון שהיה נהוג אז – סרב אנד וולי (או אם תרצו "הגש ורוץ לרשת"). הוא ממש לא היה היחיד, רוב הטניסאים בחרו לשחק כך כדי לקצר נקודות ולזכות בכמה שיותר משחקוני הגשה בקלות ובמהירות.
זה לא היה יפה לעין במיוחד, ובטניס הזה היה חסר המון סגנון, אבל הוא היה יעיל. מאוד. סמפראס ידע לספק אייסים בנקודות קריטיות, באחוזים גבוהים במיוחד, והיה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לשבור אותו. לאליפות ארה"ב 1999 פיסטול פיט הגיע כמדורג 1 בעולם אחרי שזכה שוב על הדשא בווימבלדון עם ניצחון על היריב הגדול שלו אנדרה אגאסי, בהופעה שנחשבת לאחת הגדולות אי פעם בגמרים.
אבל לצערו הוא סבל מפריצת דיסק שגמרה לו את העונה והפכה את המאבק על התואר לפתוח לחלוטין. האוסטרלי פטריק ראפטר (אז הרביעי בעולם) הגיע כאלוף השנתיים הקודמות, אבל... עף כבר בסיבוב הראשון בעקבות פציעה בכתף שגרמה לו לפרוש.
בהיעדרם, לא מעט קיוו שאגאסי (2 בעולם נכון לאותה תקופה), האיש והקרחת הבוהקת, שכמה שנים קודם לכן כוסתה בפאה מביכה, ישלים סופית את הקאמבק שלו ויחזור לטופ. האמריקאי, אז בן 29, חווה פריחה מחודשת בקריירה, ששנתיים קודם לכן נראתה גמורה עם ההידרדרות למקום ה-141 בעולם. בחודש מאי הוא כבש את פריז עם זכייה ראשונה (ויחידה) שלו ברולאן גארוס – גראנד סלאם ראשון שלו אחרי יותר מארבע שנים. וכזה שהפך אותו אז לאדם החמישי בלבד בהיסטוריה שזוכה בכל ארבעת הסלאמים.
ההופעה הכי טובה בעולם
כולם ציפו שהרוקסטאר של הטניס, הגאון עם המחבט, אז כבר ללא שיער "הבון ג'ובי" שלו, ייתן שואו, כזה שרואים רק על הבמות הגדולות ביותר, וזה בדיוק מה שהוא עשה. בפלאשינג מדו אגאסי סיפק את הטניס הטוב בחייו. הכישרון תמיד היה שם, אבל הראש (ובין היתר מה שהיה דבוק אליו) הפריע לו לממש את מלוא הפוטנציאל. "אם ב-1997 היו אומרים לי שכך תיראה הקריירה שלי שנתיים מאוחר יותר, הייתי אומר להם להפסיק לעשן את מה שהם מעשנים", הוא אמר אחרי הטורניר.
"בגיל 27, הרבה אנשים מחקו אותו לחלוטין מהסיבות הלא נכונות", אמר מאמנו אז, בראד גילברט. "אנדרה הגיע לנקודה שהוא היה בה כי הוא הזיק לעצמו. ברגע שהוא החל שוב לתת הכל מעצמו, הוא ידע שהוא הולך להשיג את הכל בחזרה".
אגאסי הגיע לגמר בארה"ב אחרי שאיבד רק שתי מערכות בששת המשחקים בדרך לשם – כולל הצגה בחצי הגמר מול מי שנחשב למשוכה הגבוהה ביותר מבחינתו בדרך לתואר, הרוסי יבגני קפלניקוב (3). "בהתאם" לאליפות פתוחה, הגמר היה, איך לא, בין שני אמריקאים, כשהשביעי בעולם טוד מרטין (גם הוא, כמו אגאסי, היה בן 29) העפיל למעמד היוקרתי אחרי שניצל הגרלה קלה והשתמש בנשק החזק ביותר שלו – הסרבים, שטסו ב-200 קמ"ש לפחות ועשו המון נזק ליריבים שלו.
"מה עוד אפשר לבקש מאשר שני אמריקאים בגמר אליפות ארצות הברית?", אמר אגאסי שעבורו המגרשים בפלאשינג מדו תמיד היו המועדפים. "לא משנה אם אני אנצח או אפסיד, זו תמיד זכות להיות ולשחק כאן". אגב, רק חמש פעמים נוספות בעידן הפתוח קיבלנו גמר כל אמריקאי בארה"ב.
אגאסי פתח טוב, שבר פעם אחת ועלה ל-0:1 במערכות. מרטין, לא אחד שידוע בכישרון יוצא דופן ואפילו די מוגבל בתנועה שלו על המגרש, אבל כן מחזיק בתותח ביד, לא התכוון לוותר כל כך מהר. המדורג 7 חבט אייסים בקצב מסחרר, לא איבד אפילו משחקון הגשה אחד בשתי המערכות הבאות ועלה ל-1:2 הודות לשני שוברי שוויון מוצלחים.
כאן כבר נושא הכושר שיחק תפקיד, ומרטין, כמו שנכתב קודם, עשה הכל כדי לקצר נקודות, ראה איך המשחק מתארך ואת היריב שלו רענן מתמיד. אחרי שלוש שעות ו-23 דקות בהן אגאסי גרם למרטין לבצע לא פחות מ-60 טעויות בלתי מחויבות וסוף סוף הבין את הסוד לסרבים של יריבו, עם כמה חבטות העברה מבריקות ויכולת החזרה מהגדולות אי פעם, הוא השתטח על המגרש ופתח בחגיגות.
בסיום, לוח התוצאות הראה 4:6, 7:6, 7:6, 3:6, 2:6 – והדבר המדהים ביותר הוא שאגאסי לא איבד אפילו משחקון הגשה אחד לכל אורך המשחק. "אני לא זוכר דבר כזה", הוא אמר בסיום. "משחק של חמש מערכות בלי ששברו אותי בכלל".
את שנת 1999 אגאסי, כראוי, סיים כמדורג 1 בעולם ומי שסיים אחריו, קפלניקוב, אמר עליו אז: "בלי שום ספק, 1999 שייכת לו".
