"הבנתי שהכאב מההפסד תמיד יהיה גדול יותר מהאושר של הניצחון", ווילט צ'מברליין מסביר את הפרישה המוקדמת שלו מהמשחק במהלך חופשה בחוף האדריאטי.
כתבות נוספות בפרויקט ראש בראש:
אם זו הייתה כתבה שעוסקת רק במספרים, הכתבה הזו הייתה נגמרת כאן. 11 אליפויות לביל ראסל, רק 2 לווילט צ'מברליין. ראסל ניצח בכל 14 משחקי השבע שבהם השתתף כמקצוען, בסטטיסטיקה מטמטמת. ב-1962 צ'מברליין סיים עונה עם ממוצע של יותר מחמישים נקודות למשחק, ובכל זאת ראסל נבחר לשחקן היעיל של העונה הרגילה. אם זו הייתה כתבה על מספרים, לווילט צ'מברליין לא היה סיכוי.
(נפגשו לא פחות מ-8 פעמים בפלייאוף)
אז זו לא כתבה על מספרים. זו כתבה על דרך חיים, על שני ספורטאים ועל הדרך שלנו כצופים, כאוהדים, מעריצים, כבני אדם שעסוקים ביום יום ויכולים להזדהות עם ראסל או צ'מברליין. זוהי כתבה שמנסה בכלל להבין מהו ניצחון ומהו הפסד, מי ווינר ומי לוזר, והכל דרך היריבות הכי גדולה על פרקט הכדורסל (מג'יק ובירד הייתה יריבות גדולה, אבל הם שיחקו בתפקידים אחרים ולא שמרו אחד על השני).
הפוך על הפוך
וויליאם פלטון ראסל נולד בלואיזיאנה לתוך עוני קשה. חלק מהשכנים שלו היו עבדים. אבא שלו פעם אולץ לחכות בתור בתחנת דלק עד שכל הלקוחות הלבנים יקבלו שירות. כשפנה לעזוב, הצמיד בעל תחנת הדלק אקדח לראשו ואמר לו לחכות, אחרת... שוטר פעם תפס את אימו לבושה בשמלה ואילץ אותה לחזור לביתה ולהחליף את השמלה בתואנה ש"מדובר בלבוש של נשים לבנות". בגיל צעיר המשפחה ברחה לקליפורניה ונפלה לעוני עמוק יותר. אמו של ראסל מתה כשהיה בן 12. הוא לא בלט בענפי הספורט, כמעט נחתך מנבחרת הכדורסל ורק מילות העידוד והאמון מצד המאמן שלו בתיכון השאירו את ראסל על פרקט הכדורסל, למרות כישרון משחק מוגבל.
ווילטון נורמן צ'מברליין נולד למשפחה ממעמד הביניים בפנסילבניה. הוא לא ממש סבל מגזענות. הוא היה חולה כשהיה צעיר ובמשך שנה שלמה לא הלך לבית הספר. בהתחלה הוא היה נגד כדורסל כי מבחינתו היה מדובר במשחק של נמושות והתרכז יותר בענפים אינדיבידואליים. הוא היה מעולה בכמעט כל מקצועות השדה שמרכיבים את קרב העשר, בעיקר קפיצה למרחק, לגובה וזריקת כדור ברזל. אבל כשאתה 1.85 בגיל 10, ו-2.10 כשאתה נכנס לתיכון, קשה להתעלם מהכדור הכתום.
אף קולג' לא רדף אחרי ראסל. הוא הגיע לאוניברסיטת סן פרנסיסקו. זאת אוניברסיטה שלא הייתה כלום לפניו וכלום אחריו. ראסל הוביל אותה לשתי אליפויות מכללות ולרצף של 55 ניצחונות. זו הייתה הקבוצה הראשונה בתולדות המכללות שהתחילה עם חמישייה שכללה שלושה שחקנים שחורים. ראסל הבין בסן פרנסיסקו שהכדורסל הוא הדבר היחיד שיוציא אותו מהגזענות והעוני ונשבע שהוא ייתן על המגרש את הכל. צ'מברליין היה מבוקש על ידי כל אוניברסיטה ובחר לבסוף בקנזס, מכללה שאחד המאמנים שלה היה ג'יימס נייסמית', ממציא הכדורסל. צ'מברליין הוביל את קנזס לגמר המכללות נגד צפון קרוליינה ב-1957, שנה לאחר שתי הזכיות הרצופות של ראסל. לכדור הביניים הראשון שלח מאמן צפון קרוליינה, פרנק מגווייר, את השחקן הנמוך ביותר שלו (1.75) טים קירנס לקפוץ נגד צ'מברליין העצום. צפון קרוליינה ניצחה בשלוש הארכות וסימנה את תחילת המיתוג של צ'מברליין כלוזר. בעתיד, מגווייר יהפוך למאמן של צ'מברליין בתקופות הפוריות ביותר שלו על המגרש. קירנס הפך ליועץ ההשקעות שלו. בקולג', בעיקר בליגות בהן שיחקה קנזס, צ'מברליין נתקל לראשונה בשנאה כלפיו בגלל הגובה ובעיקר בשל צבע העור שלו.
שינו את הכדורסל
שניהם שינו את המשחק עוד לפני שהגיעו ל-NBA. כל חוקי החסימה בהתקפה ובהגנה היו צריכים להשתנות. ראסל בכלל הביא למשחק את הקונספט של הגנה עם הרגליים באוויר, ואת מושג החסימה, איזור הצבע היה חייב להיות מורחב, זריקות העונשין היו חייבות להיזרק כשהיד מאחרי קו העונשין, אחרת צ'מברליין היה לוקח שני צעדים מהירים, מרחף ומטביע את ניסיון הזריקה. ראסל הביא לכדורסל את המושג של לעזור בהגנה, את עבודת הרגליים שעליה היה מתאמן שעות, ושינוי גישה כלפי תפקיד הסנטר: ראסל הראה שסנטר יכול לשלוט במשחק דרך ההגנה. כיוון ששיחק רק שלוש שנים בקולג', צ'מברליין היה חייב להמתין שנה לפני שהתחיל לשחק ב-NBA. את השנה הזו הוא בילה עם ההארלם גלובטרוטרס, שנה של נדודים ברחבי היבשת וכדורסל מהנה שאותה תיאר כ"שנה המהנה בחיי המקצועיים. שיחקתי כדורסל בלי לחץ ליצר מספרים או לנצח".
(הביצועים הגדולים של ביל ראסל)
צ'מברליין הצטרף לליגה ב-1959. הוא היה גם רוקי השנה וגם השחקן היעיל של הליגה. אבל בדיוק בשנה הזו התחיל רצף 11 האליפויות ב-13 שנים של ביל ראסל בבוסטון. על צ'מברליין הוטל לעשות הכל, בהתקפה ובהגנה, לראסל היה צוות מסייע מעולה והתרומה שלו בהתקפה הייתה די בינונית. צ'מברליין תמיד היה נחמד. ראסל תמיד טען שאם צ'מברליין היה פחות נחמד אי אפשר היה לעצור אותו בכלל. ראסל נחשב לשחקן הקבוצתי האולטימטיבי, צ'מברליין חי תמיד עם הקונפליקט בין ספורט קבוצתי לאישי. ראסל נתן לשחקנים סביבו לפרוח. מי ששיחק עם צ'מברליין חש מחויבות לתת לו את הכדור. ראסל עשה את השחקנים מסביבו יותר טובים. צ'מברליין הוציא את המיטב מאלו ששיחקו מולו. ראסל שיחק לפי הדוקטרינה שלימדו אותו העבדים הזקנים שלידם גדל בלואיזיאנה: "בן אדם חייב למתוח קו פנימי ואסור לאף אדם אחר לחצות את הקו הזה". באוטוביוגרפיה שלו כתב ראסל: "בכל פעם שיצאתי מחדר ההלבשה של הסלטיקס, אפילו גן עדן היה ירידת מדרגה".
צ'מברליין היה חייב להגדיר את עצמו דרך מספרים. כאילו שהוא לא היה גדול מספיק. מאה נקודות במשחק, חמישים בעונה, 55 ריבאונדים (נגד ראסל), 44 נקודות ו-43 ריבאונדים (נגד ראסל), עשרים אלף נשים. אפס יציאות מהמשחק בגלל פאולים. השחקן היחיד בתולדות הליגה עם ממוצעים של 30 נקודות ועשרים ריבאונדים (ועשה זאת שבע פעמים). פעם אחת הוא הוביל את הליגה באסיסטים. לראסל לא היו מספיק אצבעות לטבעות אליפות. צ'מברליין בא לכייף. ראסל היה מקיא לפני כל משחק בגלל הלחץ שלו לנצח. אם לא היה מקיא, המאמן רד אאורבך היה שולח אותו בחזרה לשירותים. צ'מברליין היה כל כך ענק שהיה יכול להסתיר את השמש. הטריק הכי גדול של ראסל היה להטיל צל על דמות כזו.
ראסל התחתן ונולדה לו בת אחת. אביו לא סיים שש שנות לימוד, בתו סיימה תואר במשפטים מאוניברסיטת הארוורד. צ'מברליין טען ש"העולם מספיק צפוף ואינו זקוק לעוד ווילטים", ולא התחתן או הביא ילדים. על הטענה שלו לפיו שכב עם עשרים אלף איש אמר בהסתכלות לאחור: "עדיף להיות עם אישה אחת עשרים אלף פעמים". לצ'מברליין היה הון של 25 מיליון דולר כשמת בגיל 63, כולל בתים ומכוניות רבות. ראסל פשט את הרגל.
צ'מברליין תמיד התייחס בנימוס ומצא זמן לחתום עבור אחרון האוהדים. לא רב ולא צעק. ראסל טען שהציבור לא חייב לו כלום והוא לא חייב לציבור מאומה. הוא סירב לחייך בצביעות וסירב לחתום על ניירות (285 דולר לחתימה) או כדורים (485 דולרים), וגם סירב לחתום עבור בנו של חבר לקבוצה. הוא תמך במאבק של הפנתרים השחורים ובסירוב של מוחמד עלי להתגייס (הוא גם תמך לאחרונה במחאה של קולין קאפרניק). צ'מברליין תמך במועמד ריצ'רד ניקסון. ה-FBI פתח תיק על ראסל בו תואר כגבר שחור שחצן שמסרב להעניק חתימות לילדים לבנים.
(הביצועים הגדולים של צ'מברליין)
הגופייה עם המספר של צ'מברליין נתלתה על התקרה באולם של ארבע קבוצות. הוא הגיע לכל ארבעת הטקסים. ראסל נשאר נאמן לבוסטון, אבל כשהקבוצה תלתה את הגופייה שלו בבוסטון גארדן הוא סירב להגיע (שלוש שנים לאחר מכן הוא סירב להגיע גם לטקס הכנסתו להיכל התהילה). הוא נלחם בגזענות וטען שבוסטון היא שוק פשפשים של גזענות, אבל שכח ששלושת המאמנים שדחפו אותו ושחורים אחרים בכל המסגרות היו לבנים. כשבוסטון בנתה מנהרה על הכביש המהיר היא שכחה מכל התארים והכבוד שראסל הביא לעיר, ונתנה למנהרה את שמו של טד וויליאמס, שחקן בייסבול לבן שגילם את התבוסתנות הבוסטונאית. הסלטיקס מינו את ראסל למאמן השחור הראשון בכל הספורט המקצועני בצפון אמריקה. הצחוק של צ'מברליין היה ממגנט. "יש שני דברים שיגרמו לי לפרוש מכדורסל: אשתי והצחוק של ביל ראסל", אמר פעם רד אאורבך. צ'מברליין, האינדיבידואליסט המושלם, חי אחרי פרישתו חיי חברה פעילים במסעדות, מועדונים, טיולים, במשחקי כדורעף וסקווש. הוא תמך כספית והיה צופה נלהב של ספורט נשים. ראסל, השחקן הקבוצתי המושלם, התגרש וחי לבד ממורמר וכועס. מספר שנים אחרי פרישתו מכדורסל, כמה אנשים פרצו לביתו בבוסטון, ריססו כתובות גזעניות על הקירות, חירבנו על המיטות ומרחו את הצואה על הקירות.
הם היו חברים טובים. מבלים את החגים ביחד, ראסל היה בא לאכול אצל צ'מברליין כשהקבוצה שלו הייתה מתארחת. במשחק מספר שבע של גמר הפלייאוף בין 1969, הגיעו הלייקרס והסלטיקס למשחק שבע מכריע בלוס אנג'לס. זו הייתה אמורה להיות השנה של הלייקרס עם ווילט, אלג'ין ביילור וג'רי ווסט. צ'מברליין יצא מהמשחק שש דקות לפני סיום המשחק בגלל פציעה כשהסלטיקס מובילים. ג'רי ווסט שסיים על 38 נקודות וטריפל דאבל החזיר את הלייקרס למשחק. צ'מברליין, שסירב בתחילה לחזור למשחק, ביקש כעת לחזור. המאמן שלו סירב. הסלטיקס ניצחו וזכו בעוד אליפות. ג'רי ווסט זכה בתואר השחקן היעיל של הסדרה למרות ההפסד. ראסל ביקר קשות את התנהגותו של צ'מברליין והם לא דיברו קרוב לעשרים שנה.
7 צפייה בגלריה
היו חברים טובים. ביל ראסל לצד ווילט צ'מברליין כמה חודשים לפני מותו הפתאומי
(צילום: AP)
לא היה ווינר בספורט האמריקאי שמתקרב לביל ראסל. כשנבחר לאחד מחמישים השחקנים הגדולים בתולדות הליגה, הוא סירב להגיע לטקס כי ESPN אמרו שהסלטיקס של 1964 היו הקבוצה של בוב קוזי, למרות שקוזי כבר פרש באותה שנה. הוא הגדיר את עצמו דרך הקבוצה, ומהאמת. הייתה לו תשוקה עצומה לחבריו לקבוצה ולניצחון. לצ'מברליין הייתה תשוקה חזקה לחיים. לנסות להסביר את התשוקות הללו זה כמו לנסות להסביר צבעים לעיוור. צ'מברליין היה הדמות של האיש הגדול שמפחד לפגוע ביריב. האיש שהחופש היה הכלא הכי גדול שלו.
ב-1999, כשעברו לאולם החדש, הסלטיקס העלו שוב את גופייתו של ראסל לתקרת האולם. הפעם ראסל הגיע. לארי בירד עמד לצידו. ווילט צ'מברליין מהצד השני. "בלעדייך לא הייתי הופך למי שאני", אמר ראסל. מספר חודשים לאחר מכן צ'מברליין מת מהתקף לב פתאומי.
פורסם לראשונה: 15:51, 22.05.20
