(צפו בראיון עם ג'ונס)
פרנצ'סקה (פראן) ג'ונס הבריטית בת ה־20 היא פייטרית. היא נולדה עם פגם גנטי נדיר (תסמונת EEC), עיוות שהותיר אותה עם שלוש אצבעות ובוהן בכל אחת מידיה, שלוש אצבעות בכף רגלה השמאלית, וארבע בימנית. היא עברה עשרה ניתוחים כילדה ובקושי יכלה להחזיק משהו ביד, בטח לא לחבוט במחבט טניס ולשלוח חבטות מנצחות לצד השני של הרשת. אף אחד לא ניסה להשלות אותה בקשר לתקרית הזכוכית שלה בנוגע לאהבת הטניס שלה. אתה לא הופך להיות רואה חשבון אם יש לך אלרגיה למספרים.
אבל בעולם של "לא", פרנצ'סקה ג'ונס מתעקשת לראות את הכן, את האפשרי. אם נשאר שלוק קטנטן בכוסית, היא תכריז ש"הבקבוק ממש מלא". כשיתחיל טורניר הגראנד סלאם באוסטרליה בעוד שבוע וחצי, השם של ג'ונס יהיה בין המשתתפות, המדורגת הנמוכה ביותר (241) שהגיעה לטורניר לאחר שהצליחה לעבור את המוקדמות שנערכו השנה לראשונה מחוץ למדינה, בדובאי. זה יהיה טורניר הגראנד סלאם הראשון שלה, שיאפשר לה אולי להגשים את חלום חייה: לנצח את סרינה וויליאמס. אבל מי זו וויליאמס בשביל אחת שכבר ניצחה כנגד כל הסיכויים?
"לא משחקת בשביל לנקום"
כשג'ונס הייתה בת שמונה, הרופא בעיר הולדתה לידס אמר לה ולהוריה שהם יכולים לשכוח מקריירת טניס. ג'ונס יצאה מהמרפאה והכניסה את התחזית הפסימית של הרופא להארד דיסק שלה. ההורים שלה רשמו אותה לאקדמיית טניס בברצלונה, שם שהתה מגיל תשע עד שהייתה בת 16. כל פקפוק, כל אזהרה, כל פעם שמישהו אמר לה שתשכח מזה, היא לקחה והכניסה אותו להארד דיסק, ואחרי זה השתמשה בכל אחד מהם כמו דלק כשהגיעה להתאמן. מי שתרצה לנצח את פרנצ'סקה ג'ונס תהיה חייבת לעשות את זה בבקהנד ובפורהנד ובחבטות ההגשה. אין אף טניסאית בעולם שתצליח לשבור אותה מנטלית. המעמקים שטניסאיות אחרות נפלו אליהם מבחינה מנטלית הם מישור פסטורלי בשביל ג'ונס.
כששואלים אותה, היא אומרת שהיא לא משחקת בשביל לנקום, לא חובטת בכדור כדי להראות לכל מי שפקפק בה כמה הוא טעה. לפרנצ'סקה ג'ונס אין אגלי זיעה שליליים. היא רוצה שכל מי שרואה אותה ייקח איתו משהו חיובי. "אני רוצה שאנשים יחפשו פרספקטיבה אחרת כשהמצב קשה", היא אמרה בראיון ל-BBC לאחר ההעפלה לאוסטרליה. "אני רוצה לייצר אימפקט חיובי. ההעפלה הזו היא רק תחילת המסע שלי".
איך היא מצליחה לשחק למרות המגבלות? "קשה להחזיק את המחבט בצורה מיטבית", היא הסבירה. "אני צריכה להחזיק אותו מאוד חזק ואז אני מאבדת תחושה. אני צריכה גם להחזיק אותו בחלק הכי צר. חצי מהזמן אני מתעסקת באחיזה של המחבט, ואז גם קשה לי מאוד להחזיר את הטאץ' למשחק שלי".
"כל החיים שלי הייתי אחרת", הוסיפה ג'ונס. "אני חייבת להשתמש במחבט אחר, קל יותר, הרגליים שלי עובדות בצורה אחרת, אני רצה אחרת, וכל האיזון שלי הוא אחר. אני חושבת שהבנתי את זה בגיל מאוד צעיר. פשוט הבנתי שאני אחרת. שבגוף אני אף פעם לא אהיה כריסטיאנו רונאלדו. ברגע שהפסקתי לנסות להיות כמו השאר, הכל נהיה הרבה יותר קל".
היא נדבקה בחיידק הטניס בגיל חמש כשאבא שלה רשם אותה לקייטנת טניס. "אני חושב שההורים שלה רשמו אותה לקייטנה גם כדי שהיא תרגיש נורמלית כמו כל הילדים וגם כדי שתהיה לה תעסוקה בקיץ", סיפר מאמנה דאז מאט מקטורק. "אבל כבר אז התחרותיות שלה בלטה לעין". בגיל תשע היא עברה כאמור לאקדמיית הטניס הנחשבת סנצ'ז קאסל בברצלונה, שם התאמן גם אנדי מארי. מאז שהפכה למקצוענית, מאזן המשחקים שלה עומד על 188:64 והיא הרוויחה עד עכשיו כ-95,000 דולר.
"אני לא מודל לחיקוי"
פרנצ'סקה היא הקטנה מבין שלושה אחים לבית משפחת ג'ונס. שני הוריה, אדל וסימון, יועצים כלכליים, השקיעו את כל מה שהיה להם כדי שהילדה שלהם תגשים את כל החלומות שלה, למרות הפגם הגנטי. חברים שלה מתארים אותה כתחרותית, החלטית ושואפת לשלמות. רשימת התחביבים שלה מעידה על טעם טוב במיוחד: היא אוהבת לאכול פאייה ספרדית, להאזין ללד זפלין, ובעיקר, ולמרות שהיא נולדה בלידס, היא אוהדת את מנצ'סטר יונייטד. כשתגדל, ואחרי שתנצח את סרינה, היא מתכננת ללמוד באוקספורד או בקיימברידג'.
כילדה ג'ונס הייתה מושא ללעג, להקנטות ולקללות מצד בני גילה. הם ראו בה משהו מוזר, אחר. היא הסתכלה על עצמה תמיד כמיוחדת. היום, אחרי ההעפלה שלה לאליפות אוסטרליה, ג'ונס הצעירה הפכה למושא לחיקוי עבור ילדים אחרים, מוגבלים ובריאים, וגם לסיפור השראה למבוגרים בימי הסגר הקשים שעוברים על מולדתה.
"אני מבינה שבגלל המצב שלי וגם בגלל ההישגים, אני אהיה מעכשיו מודל לחיקוי להרבה אנשים ולהורים לילדים בעלי מוגבלויות, שייתנו אותי בתור דוגמה לכך שהכל אפשרי", היא אמרה בראיון ל"גרדיאן". "אבל אני רוצה שכולם יבינו שאני לא מודל לחיקוי. אני רק פראן ג'ונס, ואני רק רוצה לשחק טניס ולחיות, ולא לעשות עניין מזה שיש לי רק שמונה אצבעות".
על המגרש היא בולטת בניידות שלה, יש לה פורהנד עם סיבוב היישר מהתנור של הטניס הספרדי, והיא הכתוביות של המשחק שלה: כל מכה, כל סרב מוציא ממנה זעקה שמסבירה אם היא מרוצה מעצמה או לא. בראיונות אחרי המשחק היא נוטפת מקסם. בת 20 ש"פשוט שמחה לנסוע לאוסטרליה", ויש לה במטען ניסיון מנטלי שיש למעט טניסאיות אחרות בנות 20.
"אני כבר לא זוכרת כמה פעמים גלגלו אותי במיטה לתוך חדר ניתוח", היא אמרה פעם בראיון. "אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי בכל פעם לפני שנרדמתי שאני לא נותנת לרופא שאמר שטניסאית לא תצא ממני - לנצח אותי. בשום פנים ואופן לא. תמיד הייתה לי חבטת החזרה בשבילו".
