האם אוהד טוב הוא אוהד ששם את הקבוצה לפני המשחק? את המשחק לפני האדם? האם לאוהד יש אחריות למה שהאנשים שהוא אוהד עושים עם האהדה שלו? ואם כן, האם האחריות שלו היא רק על מה שהם עושים על המגרש, או שהיא גם על מה שהם עושים מחוצה לו?
היחס של אוהדי הספורט כלפי עומר אצילי ודור מיכה הוא מקרה בוחן לשאלה "מה זה להיות אוהד ספורט?" אבל ראשית, בקצרה, העובדות: הפרקליטות סגרה את התיק נגדם בפרשת היחסים עם הנערות הנערות מחוסר אשמה, אך קבוצתם בשעת המעשה, מכבי ת"א, בחרה לסיים את ההתקשרות עמם. קבוצות אחרות בארץ נמנעו מלהחתים אותם והם עברו לשחק בקפריסין. חצי שנה אחרי, הזמן עשה את מה שהזמן עושה, וכעת מספר קבוצות בארץ מעוניינות להחתים אותם.
התומכים בחזרתם של אצילי ומיכה טוענים לחפותם של השחקנים, מאחר שלא היו מודעים לגיל של הנערות, או שהנזק התדמיתי והכלכלי שהם חוו הוא עונש שהספיק. המתנגדים מצביעים על צביעות מצד התומכים. מי שרוצה בחזרתם, רוצה בחזרתם לקבוצתו שלו, הם אומרים, ואם הם יחתמו בקבוצה אחרת, אותם "תומכים" יהיו הראשונים שישירו בגנותם.
את מה שבליבם של תומכי אצילי ומיכה איש לא יודע, אבל אין צורך להצביע על היעדר כנות לכאורה בטיעונים שבעד חזרתם. הבעיה עם הטיעונים האלה היא שהם שמים בצד את הקשר שבין היותם כדורגלנים לבין המעשה שעשו, או שהם משתמשים בקשר זה כסיבה לכך שאין טעם לתת להם עונש נוסף (כלומר, הנפילה ממעמדם ככדורגלנים נערצים היא העונש). בדרך זו, אותם תומכים משחררים את עצמם מהאחריות שבלאהוד את אצילי ומיכה.
המעמד של השניים הוביל לתקרית המדוברת, וכמי שנהנים ממעמד זה, יש מקום לצפות מהם ליתר זהירות. ויש מקום מאיתנו, אוהדי הספורט, כמי שנתנו להם את אותו מעמד, לצפות מהם לכך. אבל, למרבה הצער, נראה שאוהדים רבים מוכנים לשכוח מאחריותם המוסרית. קווי הגנה לא חסרים להם. את המבקרים של אצילי ומיכה הם מציירים כמתחסדים, כמי שמעמידים פנים שהם יודעים מה זה להיות במעמד כזה, כשבפועל אין להם זכות לבקר, שכן, עד כמה שהם יודעים, הם היו עושים את אותו הדבר. אבל על פי ההיגיון הזה, מאחר ורובנו לעולם לא נהיה ראשי ממשלה, אין לנו זכות לבקר את התנהלותו כי אנחנו לא יודעים מה זה להיות במקומו.
קו הגנה אחר הוא שאצילי ומיכה הם לא הראשונים שמעדו מחוץ למגרש. הטיעון הזה הופך את סדר הדברים. לפי הטיעון הזה, ישנה אמת מידה ליחס כלפי ספורטאים שסרחו שנקבעה על פי תקדים. הטעות כאן היא לחשוב שהתקדים הוא קו הגנה בהווה, במקום תעודת עניות לעבר. נכון, ספורטאים רבים וגדולים, בארץ ובעולם (קובי בראיינט הוא דוגמה טובה, במיוחד לאחר מותו השנה), נהנו מיחס מקל מצד אוהדי ספורט על התנהגותם מחוץ למגרש, וכאן טמונה הבעיה.
אנחנו הצבנו את אצילי ומיכה במעמד אליו הגיעו. זו האחריות שלנו למנוע מהם לחזור לאותו המעמד ולשלוח מסר לכל ספורטאי, לפיו האהדה לה הוא זוכה היא אהדה מותנית. כזו שהם מקבלים על פי מה שהם עושים על המגרש, אבל כזו שהם גם יכולים לאבד על פי מה שהם עושים מחוצה לו - אם המעשה הבעייתי נבע מאותו מעמד. במקרה הזה, לא רק שזכותנו לבקר אותם, יש לנו את החובה לעשות זאת.
זה בידיים שלנו לקבוע כמה עוד מקרים כאלה יתרחשו. היתרונות שאצילי ומיכה קנו עם כישוריהם על המגרש, לא עוזבים אותם כשהם יורדים ממנו. אחריות בספורט, גם מצד השחקנים וגם מצד האוהדים, היא לא רק בלהיות ספורטיבי. היא יותר מרק לשחק על פי הכללים או לא לקלל, וככזו מקומה הוא לא רק במגרש.
יותר מדי אוהדים חושבים על מה אצילי ומיכה יכולים לתת להם: שערים, תארים, הכנסות (אם אתה הבעלים של הקבוצה) - עד שלא נשאר להם מקום בראש לחשוב על מה הם נותנים לאצילי ומיכה. האהדה שלנו לא רק מנקה אותם, היא מלכלכת אותנו. היא הנפקה של אשראי מוסרי שהגבולות שלו הם הגבולות של הכישרון של השחקן. היא מסר שאם אתה טוב מספיק על המגרש אתה יכול להיות רע מחוצה לו. אם אצילי ומיכה היו באמת "סתם עוד גבר", כזה שלא יודע למסור או לבעוט, אני בספק אם כה רבים היו ממהרים לסלוח. אבל הם לא כאלה, כי אנחנו, בעזרת האהדה שלנו, הפכנו אותם לשונים, וזו האחריות שלנו להראות לכולם את תג המחיר של השונות הזו, ולא לקרוע אותו או להתנות את הקריעה שלו בביצועים על המגרש.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
= אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
