בשבוע שעבר פורסם מאמר דעה של תום בן שמעון (להלן, תב"ש). הוא כולל תובנות ורעיונות מעניינים בהקשר ל־VAR, אך עם זאת נראה שהכותב הטיל על כתפי מערכת הווידאו בעיות ששופטי הטלוויזיה כלל לא יצרו או שפתרונן מקורו בגורם אחר. כך למשל, תב"ש מציג את סוגיית אישורו של שער שהובקע, ומדגים אותה בשערו של הרסט (שאולי לא הובקע, אך אושר) ובשערו של למפארד (שהובקע, אך לא אושר).
אלא שהפתרון לבעיה זאת הושג לפני ששופטי הווידאו הוכנסו למערך השיפוט. ההכרעה האם הכדור עבר במלוא היקפו את קו-השער בין העמודים, מתבצעת באמצעות טכנולוגיית קו-השער, ללא התערבות אנושית וללא עיכוב כלשהו במשחק.
לאחר מכן, תב"ש מתייחס לשורת התפתחויות בשנים האחרונות, שניתן לכנותה "הנסיגה הגדולה": התפתחויות הפוגעות בתכליתו המקורית והעיקרית של המשחק - הבקעת שערים. התפתחויות אלה, הן בבחינת היפוך למגמה שפיפ"א הובילה מראשית שנות ה-90.
טורניר הגביע העולמי ב-1990 סימל נקודת שפל בתהליך שהתאפיין בירידה מתמדת במספר השערים המובקעים. לפיכך, החליטו בפיפ"א על רפורמה חוקתית, בהיקף שלא נראה כמותו מ-1925, ובעשור האחרון של המאה הקודמת נערכו תיקונים, שנועדו להגביר את קצב המשחק ולהגדיל את סיכויי ההבקעה. החשובים שביניהם: איסור על תפיסת הכדור בידי השוער ממסירה מרגלו של בן קבוצתו. "כרטיס אדום" לשחקן שמנע מן היריב, בדרך לא-חוקית, "הזדמנות ודאית להבקעת שער"; ושינויים הדרגתיים בחוק הנבדל ובאופן יישומו, שצימצמו את האפשרות להימצא ב"נבדל אקטיבי", שהוא בלבד יכול לשמש עילה לאי-אישורו של שער שהובקע.
בחמש השנים האחרונות הגלגל התהפך. נקודת-המפנה היתה ב-2016, בעניין שהוא כביכול סמלי, אך אוצר בחובו את מהות המשחק: ב-1882 נקבע כי בעיטת-הפתיחה תתבצע קדימה, אל שטחה של הקבוצה היריבה; בא לומר, יש לתקוף כדי להבקיע. ב-1997, במסגרת התיקונים להגדלת "פריון שערים", הוחלט שאף ניתן להבקיע שער, ישירות מבעיטת-פתיחה. אולם ב-2016 נעשה תיקון אחר, המתיר ביצוע בעיטת-פתיחה לאחור, אל עבר שטחה ושערה של הקבוצה הפותחת. היום, רוב הקבוצות והשחקנים בוחרים לעשות כן, ובכך "מועלים" ברעיון שביסודו של משחק הכדורגל.
בזאת לא תמו "תיקוני הנסיגה". ב-2019, באו השינויים הכבדים בנושא "יד", שתב"ש מעלה היבטים מסוימים הנובעים מהם. בעבר, שחקן וקבוצתו נענשו בבעיטה חופשית (או בעיטת-עונשין/11 מ') בגין "נגיעת-יד מכוונת". התיקונים ב-2019 החזירו את כולנו לשכונה ולביה"ס, כשכמעט כל צעקת "יד" קיבלה פרס – בעיטה חופשית לטובת ה"צועקים". עם זאת, פיפ"א הותירה מקרים בודדים, שעדיין פגיעת-כדור אקראית ביד אינה גורמת להענשת הנפגע ממנה. אלא שההחלטה שלא לשרוק "יד" במקרים כאלה, הנכונה לרוב המצבים והמקומות במגרש, אינה "תופסת" כאשר הכדור פוגע באופן אקראי בידו של מבקיע או של "מבשל" שער. אזי, על השופט לשרוק לבעיטה חופשית נגד ה"עבריין". כלומר, חוקי-המשחק מפלים בין שחקני-שדה על ארוע זהה, וההפליה לרעת המבקיע וה"מבשל" מביאה לפגיעה בהבקעת שערים ובמספרם.
ומכאן לעניינים המשלבים חקיקה ופעילות VAR, שתב"ש מתייחס גם אליהם. עד 1990, הנוהג השיפוטי ברוב מדינות העולם, היה "הספק לטובת ההגנה", ובמיוחד בסוגיית "נבדל". משנות ה-90, מלבד השינויים ההדרגתיים בחוק ה"נבדל", שהקלו את מלאכת ההתקפה, גם ה"ספק" העדיף את "טובת ההתקפה".
צודק תב"ש בהדגישו כי מעורבות VAR בסוגיית "נבדל" בעת הבקעת שער או בשלבים שקדמו לה, מביא לביטולם של שערים בגין "נבדל על חוט השערה". דקדקנות יתירה של שופטי הווידאו, גורמת לפסילת שערים שאיש לא היה מערער על חוקיותם אלמלא התערבות VAR. בכך, פרשנות "נבדל" חוברת לחוק ה"יד" הנוכחי, כדי "לחבל" במטרת המשחק.
כדי לבחון מצב נבדל, שופטי הווידאו מבצעים "הקפאת מצב". הם אמורים לחפש בסרט הווידאו שתי תמונות ("פריימים") – האחרונה לפני שה"מבשל" נוגע בכדור, והראשונה להצביע על נגיעה בכדור. על-פי עמדות כלל השחקנים בתמונת המגע בכדור, VAR מחליטים בשאלת ה"נבדל". אולם ההחלטה שרירותית למדי, כי ייתכן שהנגיעה הראשונית ה"אמיתית" חלה בתוך שתי מאיות השנייה שבין ה"פריים" של "אין נגיעה", ל"פריים" המצביע על מגע (מצלמות הווידאו שמשתמשים בהן, מספקות 50 "פריימים" לשנייה). כלומר, "הקפאת המצב" המדויקת ביותר היום, עלולה להיות בסטייה של 30 ס"מ ויותר ממיקומם של השחקנים ברגע הנגיעה ה"אמיתי", שבריר שנייה קודם לכן. כלומר, ייתכן שחשיפת מיקומם ה"נכון" של שחקני ההתקפה וההגנה באופן שונה, היתה מביאה לפסיקה שיפוטית הפוכה מזאת שהתקבלה.
לפיכך, במקרים גבוליים, עדיף שה־VAR לא יתערבו, אלא יתמכו בהחלטה שהתקבלה במגרש. מן הסתם, שבב תת-עורי או במדי השחקנים, וחיישן בכדור המשחק, יוכלו לזהות בעתיד, בדיוק מרבי, את רגע ההינתקות של הכדור מגופו של ה"מבשל", שהוא הרגע הנכון ביותר לבחינת "נבדל" של מקבל הכדור, ויפתרו את השאלה באופן מיידי וחד-משמעי.
נקודה חשובה נוספת שהועלתה במאמר, עוסקת בהשהיה שבין האיתות מאולפן הווידאו, לבין ההכרעה הסופית וחידוש המשחק. לפני כחודש, התגאו באופ"א, שהצליחו להוריד את ממוצע ההשהיה בליגת האלופות, לדקה וחצי. פירוש הדבר, שבארועים רבים העיכוב נמשך 4-3 דקות, שהן "המון זמן" עבור האנשים באצטדיון. דרישתו של תב"ש להחלטות מהירות יותר, נכונה, אך הרעיון של 10-5 שניות אינו ישים: הצורך ב"הילוך חוזר" דורש לפחות חמש שניות, שלא לדבר על הילוך איטי, ולפחות זווית-הסתכלות נוספת. עם זאת, אכן יש להציב תקרת זמן בת 60-30 שניות להכרעה (האיתות לשופט המשחק והחלפת מילים אתו, זמן תנועתו לעבר המסך בפאתי המגרש, וכו'). כל עיכוב מעבר לכך הוא מיותר, כי פירושו שאין מדובר ב"שגיאה ברורה וודאית", שהיא התנאי להתערבות שופט הווידאו ולמתן עצה לשופט המשחק; ועל כן, ההחלטה המקורית, שהתקבלה במגרש ב"זמן אמת", תושאר על כנה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
