כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו לוחמי כורסאות טלוויזיה מהבית עם המון ניסיון וידע בכדורגל, מתמחים בפתרון בעיות בפרט, עד כדי שמשלחת סקאוטינג אירופית מקפידה לתרגם באדיקות כל כתבת ספורט ישראלית שתאפשר להם לשכלל את יכולות בקרת האיכות של הספורט הלאומי בארצם. כולנו יודעים לשים את האצבע, להתאכזב, לשרוק בוז לאחר עוד משחק מאכזב של הנבחרת ולאחר עוד כישלון. אך האם אנו באמת יודעים להבחין בבעיה הכ"כ פשוטה שיצרה כרוניקה של אכזבות ומפחי נפש בענף הכדורגל? מסופקני.
אילו הייתי מבקש להניח את האצבע על הנקודה, הייתי מבקש לבשר לכם את אשר אתם יודעים, ואף פשוט מכך בהרבה. הבעיה העיקרית היא, ניחשתם נכון: הכושר הגופני וכושר המשחק של השחקן הישראלי.
רואים שמבחינה טכנית וכישרון איננו באמת נופלים בהרבה מהנבחרות הבינוניות באירופה. ובהערת אגב מעט סתמית אך לא מאוד, אני חושב שמנור סולומון עולה על כל השחקנים בנבחרת צ'כיה. הוא באמת מסוג הכישרונות שעוד לא היו לנו. הוא לא הגדול מכולם בהיסטוריה הצנועה שלנו, אבל שחקן אירופי ברמה שעוד לא הייתה לנו, ומביא עומקים ורבדים אל תוך המשחק טרם נצפו במחוזותינו. הוא רק צריך לצבור עוד ניסיון שיוסיף לו המון ביטחון, והוא יראה לנו דברים שבאמת עוד לא ראינו. אך כאמור, זוהי הערת אגב, ונקודת האור האמיתית בנבחרת. סגור סוגריים.
רבות כבר דובר במנטליות של השחקן הישראלי. מול צ'כיה שוב ראינו, חדי האבחנה שבינינו, כמה הדבר כה משמעותי. בתחילת המשחק התברר מיד שהצ'כים גדולים עלינו בשתי רמות, ואחרי שחטפנו גול טיפשי וככל שנקפו הדקות, פתאום השחקן הישראלי הבין שהוא משחק על הילוך שני כשהנבחרת שמולו בהילוך שישי; או אז, הנבחרת העלתה שני הילוכים והצליחה קצת להדביק את הקצב. זה בדיוק ביטוי של מנטליות לקויה, כי אם הנבחרת אינה חסרת אונים, ויש לה לאן להעלות הילוך ומסוגלת, מדוע לחכות לגול טיפשי?! ולעוד כמה דקות קשות של רגעים מביכים, מהסוג שפשוט יזכירו לנו שמולנו רץ מרתון, כשאנחנו חשבנו להתחרות בתחרות ריצה לבתי ספר לכל היותר, לא רוצה לומר גן ילדים.
אילו יכולנו להרים שני הילוכים ולהצליח לתת פייט משך דקות ארוכות כפי שקרה, מדוע לא להתחיל מראש בהילוך גבוה?! הרי כלי הרכב שלנו מסוגל להגיע להילוך חמישי, קיבלנו לכך הוכחה. אלא שלשחקן הישראלי לוקח זמן. זמן להאמין בעצמו, זמן להגיע למיצוי של הפוטנציאל שלו לאורך המשחק, בעוד שהשחקן האירופי הרבה פחות פראייר ולרוב מתחיל את המשחק מההילוך שבו הוא יודע שהוא מסוגל לשחק, ולרוב לא צריך תזכורת שהוא מסוגל, או סטירה מצלצלת כדי להזכיר לו שהוא ישן בעמידה או שרגליו רועדות.
אז אם כן, זאת בנוגע למנטליות, שכולנו יודעים לנפנף בה כקלישאה, כסיסמה שחוקה; וכאמור, זוהי אפילו אינה הבעיה העיקרית. הבעיה המרכזית היא כפי שציינתי - כושר המשחק והכושר הגופני. האם אתם מדמיינים את השחקן הישראלי רודף ומפעיל לחץ על מובילי הכדור של היריב, הבלמים והמגינים, כפי שעשתה הנבחרת הצ'כית? הרי לכולנו ברור שאחרי שני ספרינטים ומרדפים שכאלו, השחקן הישראלי יהיה זקוק למשאף בדחיפות, ואולי גם לבדיקת קורונה כדי לשלול חשש הנובע מהופעת תגובות סימפטומטיות מחשידות... לכולנו ברור שאחרי מחצית נצטרך להוריד את השחקנים שהתעלפו על הדשא עם אלונקות. אבל חברים, זוהי המציאות!
אנחנו דורשים ודורשים ודורשים מהספורט שלנו, מהכדורגל, מהשחקנים. אנחנו כולנו ציניקנים מרושעים, ומותחי ביקורות מומחים, וכל אחד מאיתנו הוא לפחות מאמן שעשה מסע הופעות מוצלחות ברחבי אירופה בטורניר כדורגל גדול. הבלחות של קבוצות ישראליות לליגה האירופית, ולשלב הבתים באירופה, אינן מקריות. אילו הכישרון והטכניקה היו הגורם החסר במשוואה, סביר להניח שגם הצלחות קטנטנות באירופה פה ושם לא היינו רואים.
כי קבוצה שלא מוותרת לעצמה, יכולה להפעיל כושר גופני הירואי וגרנדיוזי באופן מאוד חד פעמי או אפילו אחת ל-10 הופעות, ומיד אח"כ יש לכך ביטוי בליגה המקומית, והקבוצות הללו אינן מצליחות לשחזר הצלחות משנה קודמת. כי אין לנו כושר גופני. מהשחקן הישראלי לא דורשים כפי שדורשים משחקן באימון כושר באירופה. ולמה באמת לדרוש?! ולמה בכלל שהוא יסכים לכך?! הרי הדרישות הללו אינן נחוצות כדי לזכות באליפות ב"ליגת העל" שלנו... אבל העיקר שנמשיך להתבכיין שאנחנו נחותים, לא יוצלחים, ובעלי נחיתות ספורטיבית.
מספיק עם הקומבינות. רוצים להשקיע ולהתאמץ מה שפחות, אבל ברגע האמת שנקבל מה שיותר, ומול נבחרת חסונה, טכנית ומהירה כמו צ'כיה, ושניתן "רק" שער אחד יותר לרשת הנכונה. אז הוכחנו לאיזו רשת יש לנו מספיק כוח להבקיע בלי להתעלף באמצע. אם כן, מענה לציפיות הללו תמשיכו לקבל פעם בקמפיין, ונמשיך לתהות מדוע יחס הניצחונות שלנו על נבחרות "עדיפות" הוא שלילי, שלילי מאוד אפילו, ונשתאה, ונתהה, כמה יובלות נצטרך עוד לעבור כדי להפסיק לספר על מקסיקו 70 הבלתי נשכחת, ונמשיך לנסות ללכוד את האשם התורן הפעם ברשתנו (לא זו שמעלה את הכיבוש הישראלי על לוח התוצאות), ואת ראשו של מי עלינו הפעם לערוף.
מספיק עם הגנון, מספיק עם הדמיונות ודי כבר. זה לא זהבי, זה לא דאבור, זו לא דבורה, ולא אבו פאני. אולי זו הכרזה על תחום הכדורגל כ"פרויקט לאומי" ממנה לא יהיה מנוס אם נרצה לשחק בכל טורניר. רק נקווה שגם כאן לא נחפש קיצורי דרך.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
