סביר להניח שרק מעטים מבין עשרות אלפי הישראלים שפקדו בשנים האחרונות את יציעי קאמפ נואו, לפני שמגפת הקורונה פרצה לחיינו, יודעים שהאצטדיון המיתולוגי הזה, הגדול ביותר בספרד, נבנה בזכותו של פליט מלחמה הונגרי-סלובקי.
לאוהדים הצעירים השם לדיסלאו (או בקיצור לאסלו) קובאלה אולי לא יגיד הרבה, אבל מדובר באחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה הארוכה של בארסה, גם אם עברו 70 שנה מאז שהגיע לקבוצה. עובדה: הפסל היחיד שנמצא במתחם של אצטדיון קאמפ נואו הוא של קובאלה, פסל ברונזה מרשים שניצב סמוך לכניסה הראשית.
זה אולי יפתיע רבים, אבל עד עלייתו של לאו מסי, לאסלו קובאלה נחשב לגדול שחקני ברצלונה בכל הזמנים. כן, גדול אף יותר מיוהאן קרויף, ששיחק בקבוצה בשנות ה-70. גדול יותר מצ'אבי, אינייסטה, פויול ורונאלדיניו.
ברצלונה לא הייתה קבוצתו היחידה של קובאלה. במהלך 23 שנות הקריירה שלו הוא שיחק ב-11 קבוצות שונות, אבל לשיאו הוא הגיע בברצלונה, במדיה כיכב 10 שנים, מ-1951 ועד 1961.
עד אמצע שנות ה-50 ברצלונה שיחקה באיצטדיון "לס קורטס", שהכיל 60 אלף מקומות. אולם ההגעה של קובאלה שינתה הכל. החלוץ היה לשחקן המרכזי בקבוצה האדירה שהטריפה את האוהדים הקטלאנים וזכתה באליפות ב-1952 ו-1953. הרבה בזכותו הצטרפו אז למועדון עשרות אלפי "סוסיוס" חדשים, שהאצטדיון המיושן היה צר מלהכיל אותם.
ב-1954 החלו עבודות הבנייה של הקאמפ נואו, שנחנך שלוש שנים לאחר מכן. זה היה האצטדיון המפואר ביותר באירופה באותם ימים, וגם הגדול מכולם, עם 120 אלף מקומות. ב-1957, כשהקאמפ נואו נפתח, קובאלה היה בן 30 ואחד השחקנים הטובים והמפורסמים בעולם. רחוק שנות אור מהימים הקשים אותם עבר בצעירותו, ומהתלאות שעבר כדי להגשים את חלומו. אבל כל מה שעבר בדרך רק חישל אותו וסייע לו להפוך לכוכב על עולמי.
ברח מהונגריה, ניצל באיטליה
האגדה של "לאצי" קובאלה החלה ב-1927, כשנולד בבודפשט, בירת הונגריה, למשפחה ממוצא מעורב. אמו, אנה, הייתה פועלת פשוטה עם שורשים פולניים, סלובקים והונגרים. אביו פאל, פועל בניין, היה שייך למיעוט הסלובקי בהונגריה. הקבוצה הראשונה בה שיחק הייתה גנץ, קבוצה של בית חרושת בבודפשט ששיחקה בליגה השלישית. מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב-1945 וקובאלה בן ה-18, ששמו כבר יצא למרחוק, חתם בקבוצת הפאר פרנצווארוש.
הסיפור התחיל להסתבך שנה לאחר מכן כשהכדורגלן בן ה-19 קיבל צו גיוס. כדי להמשיך בקריירה הוא עבר לצ'כוסלובקיה הסמוכה – בכל זאת, הוא ממוצא סלובקי – וחתם בסלובן ברטיסלבה, הקבוצה הבכירה של סלובקיה (שאז לא הייתה מדינה עצמאית). עוד שנה חולפת ולאצי נושא לאשה את אנה דאוצ'יק, אחותו הצעירה של מאמן נבחרת צ'כוסלובקיה, פרדיננד דאוצ'יק. הקשר המשפחתי הזה ישפיע בשנים הבאות על גורלה של ברצלונה. דאוצ'יק כמובן מזמן את קובאלה לנבחרת, שכובש במדיה ארבעה שערים בשישה משחקים.
ב-1948 קובאלה חזר להונגריה והחל לשחק ב-ואשאש. הוא אפילו הספיק לשחק שלוש פעמים במדי הנבחרת ההונגרית, מאחר שבאותם ימים ניתן היה לעבור מנבחרת לאומית אחת לאחרת. אבל כאשר הונגריה הופכת שנה לאחר מכן למדינה קומוניסטית, בת ברית של ברית המועצות, הוא מחליט להימלט. ינואר 1949. לאצי ועוד מספר חברים מתחפשים לחיילים רוסים ועולים על משאית צבאית שמתקרבת אל הגבול האוסטרי. המטרה הייתה להגיע לאוסטריה הכבושה, שאחרי המלחמה הייתה בשליטת הצבא האמריקני.
החברים ירדו מהמשאית ובחסות החשיכה חצו את הגבול, כשהם צועדים כ-10 קילומטרים בשלג, בקור מקפיא עצמות. כשהצעירים הגיעו לאינסברוק והציגו את המסמכים המזויפים שהכינו, אחד השוטרים זיהה את הבחור הגבוה, השרירי והבלונדיני. מסתבר שגם אז באוסטריה חובבי הכדורגל ידעו מיהו לאסלו קובאלה.
כשקובאלה עשה את דרכו בדרך לא דרך לאוסטריה, אשתו אנה והבן התינוק ברנקו נשארו בבודפשט. התכנית הייתה שהם יתאחדו באיטליה. רק כדי שזה יקרה, כמה חודשים לאחר מכן, אנה נאלצה לחצות את נהר הדנובה בשחייה, כשאת התינוק היא נושאת בתוך צמיג. ואם זה לא היה מספיק, זמן קצר לאחר מכן קובאלה ניצל ממוות.
אחרי שהגיע לאיטליה הוא מתחיל לשחק בקבוצה הצנועה פרו פטריה ממחוז לומברדיה. התקשורת המקומית מיהרה לדווח על הכוכב-הפליט החדש של פרו פטריה ומי שקפצה על המציאה הייתה טורינו, האלופה הגאה, שנחשבה אז לאחת הקבוצות הטובות באירופה.
"איל גראנדה טורינו" (טורינו הגדולה) הזמינה את קובאלה להצטרף אליה למשחק ידידות בפורטוגל מול ספורטינג ליסבון. אלא שבדיוק אז הגיעה לאיטליה אשתו אנה, עם הבן הקטן ברנקו. אנה הייתה תשושה מהמסע המפרך, הבן ברנקו היה חולה, ולאצי החליט לוותר על ההצעה הקוסמת של טורינו ולהישאר עם משפחתו הצעירה.
בדיעבד זו הייתה ההחלטה המשמעותית ביותר שקיבל בחייו. במהלך הטיסה של טורינו בחזרה הביתה, המטוס התנגש בצלע הר והתרסק. אף אחד מ-31 יושבי המטוס לא שרד. "איל גראנדה טורינו" נמחקה.
כבוד של מלכים בספרד
ממש במקביל התלוננה ההתאחדות ההונגרית על כך שקובאלה הפר את החוזה שלו עם ואשאש. פיפ"א נענתה בחיוב ועל הכוכב הצעיר נאסר לשחק כדורגל במשך שנה. ושוב יד הגורל התערבה ומעז יצא מתוק. דווקא בגלל העונש שהוטל עליו, חייו של קובאלה קיבלו תפנית מפתיעה ותוך זמן קצר הוא הפך לאליל במקום אחר, חדש.
הפתרון של קובאלה היה מבריק. הוא שיכנע את גיסו דאוצ'יק להיות מאמן של קבוצה חדשה שהקים, שכללה פליטים נוספים שברחו ממדינות הגוש הקומוניסטי, קבוצה פיראטית שקיבלה את השם "הונגריה".
זו הייתה בעצם הדרך של אותם כדורגלנים פליטים להתפרנס, מאחר ופיפ"א לא איפשרה להם לשחק כמקצוענים. "הונגריה" יצאה למסעות משחקים באמריקה ובאירופה ובקיץ 1950 הגיעה לספרד.
היכולת הווירטואוזית של קובאלה לא נעלמה מעיני הסקאוטים של ריאל מדריד וברצלונה. סנטיאגו ברנבאו, נשיא ריאל מדריד, שראה אותו כובש צמד מול קבוצתו, הציע לו חוזה שייכנס לתוקף עם סיום העונש של פיפ"א.
אבל מאחורי הקלעים היה זה ז'וזפ סאמיטייר, המנהל הטכני והאיש החזק אז בברצלונה, אדם ערמומי עם קשרים בממשלה הספרדית, ששיכנע את קובאלה לחתום דווקא בבארסה. אחד התנאים של קובאלה היה שגיסו, פרדיננד דאוצ'יק, ימונה למאמן ברצלונה. סאמיטייר הסכים מיד.
אלו היו ימי הדיקטטורה של הגנרל פרנקו בספרד, שהייתה אויבת מושבעת של בריה"מ הקומוניסטית ומדינות הלווין שלה. לפרנקו היה חשוב, מבחינה תדמיתית, לקבל בכבוד מלכים כוכב כדורגל שברח מהגוש הקומוניסטי ולהעניק לו אזרחות ספרדית.
עד כדי כך זה היה חשוב, שהממשלה דאגה להפיק סרט קולנוע בשם "הכוכבים שחיפשו את השלום", שמתאר את הבריחה של קובאלה מהונגריה. הסרט זכה להצלחה אדירה בספרד, כאשר קובאלה וסאמיטייר מגלמים את עצמם.
קובאלה חתם בברצלונה ב-15 ביוני 1950, אבל את הבכורה הרשמית שלו הוא ערך כמעט שנה לאחר מכן. עד אז הוא שותף במשחקי ידידות, כמו השניים מול פרנקפורט הגרמנית בהם ברצלונה ניצחה 1:4 ו-4:10. המאזן של לאצי? שישה שערים וחמישה בישולים.
את העונה הראשונה שלו בליגה הספרדית, 1951/52, סיים קובאלה עם 26 שערים ב-19 משחקים. בניצחון 0:9 על ספורטינג חיחון הוא כבש שביעייה. השיא נותר על כנו עד היום והוא היחיד של ברצלונה שלאו מסי לא הצליח להשוות או לשבור.
זו הייתה אחת העונות הגדולות בהיסטוריה של ברצלונה, שבניצוחם של קובאלה על הדשא ודאוצ'יק על הקווים, זכתה באליפות, בגביע ובעוד שלושה גביעים משניים. היא נכנסה להיסטוריה כ"בארסה של חמשת הגביעים" ורק 57 שנים לאחר מכן הצליחה הקבוצה של פפ גווארדיולה לשפר את ההישג עם שישה תארים בעונה אחת.
ב-10 העונות שלו בבארסה קובאלה הבקיע 281 שערים ב-357 משחקים וזכה ב-14 תארים, כולל ארבע אליפויות, ארבעה גביעים ושתי זכיות בגביע ערי הירידים (הגירסה המוקדמת של גביע אופ"א).
כל מי שראה אותו בפעולה באותן שנים מספר על שחקן מושלם. כמו מרבית ההונגרים של אותה תקופה הוא היה וירטואוז עם הכדור. אבל בנוסף הוא היה אתלט אדיר ובעל פיזיות מרשימה.
אלפרדו די סטפאנו, הכוכב והסמל של ריאל מדריד, שהיה יריבו הגדול בשנות ה-50, אבל גם חבר טוב, תיאר אותו כ"אחד שאי אפשר להפיל אותו גם עם פגז של תותח". אגב, השניים שיתפו פעולה במדי אספניול בתחילת שנות ה-60.
כמו די סטפאנו, גם קובאלה היה כל-יכול על המגרש. הוא היה מתחיל את ההתקפות, מבשל וגם מבקיע. בנוסף, הוא היה השחקן הראשון שידע להבקיע בבעיטות חופשיות מסובבות. היום זה נשמע מוזר, אבל עד שהגיע קובאלה, אף אחד באירופה לא ניסה להבקיע כך.
קובאלה היה מהפכן גם בפנדלים. בניגוד למקובל אז הוא היה ניגש לכדור באיטיות, מטעה את השוער בתנועות הגוף ואז בועט בעוצמה לכיוון הנגדי. בכל הקריירה שלו הוא החמיץ רק שלושה פנדלים.
את כל הדברים הגדולים הללו עשה קובאלה מבלי ששמר על אורח חיים ספורטיבי. הוא הרבה לשתות אלכוהול, עישן כמו קטר ונחשב גם לפלרטטן לא קטן. כל זה לא מנע ממנו להיות באמצע שנות ה-50 האדם הנערץ ביותר בעיר ברצלונה. האמת, זה רק האדיר את ההילה סביבו.
אחרי שקיבל אזרחות ספרדית הוא החל לשחק ב-1953 בנבחרת השלישית שלו, ספרד. במדיה הוא כבש 11 שערים ב-19 משחקים. הוא היה בסגל הספרדי למונדיאל 1962, אבל כמו חברו די סטפאנו הגיע לצ'ילה פצוע ולא שיחק.
למעשה קובאלה שיחק בחמש נבחרות. חוץ מהונגריה, צ'כוסלובקיה וספרד הוא שיחק פעמיים בנבחרת "שאר אירופה" (כבש צמד ב-4:4 מול אנגליה בוומבלי ב-1953) וארבע פעמים בנבחרת קטאלוניה.
סיום דרכו של קובאלה בברצלונה היה עגום. המאמן הארגנטיני הנוקשה הלניו הררה שהגיע ב-1958 לא היה מוכן ששחקן בקבוצתו לא ינהל אורח חיים ספורטיבי, גם אם הוא הכוכב הגדול ביותר. הררה אמנם הוליך את בארסה לאליפויות ב-1959 ו-1960, אבל העימות עם קובאלה רק הלך והסלים.
בחצי גמר גביע האלופות של 1960 מול ריאל מדריד הוריד הררה את קובאלה לספסל, למרות שהיה מלך שערי הקבוצה והבקיע שבעה שערים בשלבים המוקדמים. ריאל ניצחה 1:3 במדריד ו-1:3 בקאמפ נואו. בסיום משחק הגומלין הררה ידע שסיים את דרכו בקבוצה. הוא עזב את האצטדיון, עלה על החשמלית ונסע הביתה.
שנה לאחר מכן, עם מאמן חדש, בארסה ניצחה את ריאל מדריד בשמינית הגמר. זו הייתה הפעם הראשונה שריאל הודחה מגביע אירופה אחרי שזכתה בגביע חמש פעמים ברציפות.
אוהדי ברצלונה היו משוכנעים שזו השנה שלהם. אבל הגמר של 1961 בברן הסתיים באכזבה עצומה, כשבנפיקה ניצחה 2:3. עבור קובאלה בן ה-34 היה זה המשחק האחרון במדי הבלאוגראנה.
לאסלו קובאלה הלך לעולמו ב-2002 בגיל 74. הוא מת בברצלונה, העיר אליה הגיע כפליט חסר כל ועימה קשר את גורלו.
כשקובאלה הגיע לברצלונה למועדון היו 26,300 סוסיוס (חברי מועדון) והקבוצה שיחקה באצטדיון צנוע ומיושן. כשעזב המספר יותר מהוכפל, הגיע ל-52,791 חברים, ובארסה כבר שיחקה באצטדיון החדש והמדהים שהוקם בעיקר בגללו. לאסלו קובאלה שינה את ההיסטוריה של ברצלונה, ולמרות שהיה זר, דווקא בתקופתו בארסה הפכה יותר מאי פעם לסמל ולגאווה של קטאלוניה.
