ניקלאס סולה, בלם באיירן מינכן ונבחרת גרמניה, אמר לקראת חלון משחקי מוקדמות המונדיאל ש"ההצלחה של באיירן תסייע לנבחרת הלאומית". בעוד שהתוצאות של הנבחרת שלו בשני משחקיה הראשונים בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2022 בהחלט סיפקו בשר להצהרה הזאת, עם 6 נקודות מ-6 אפשריות, הבלם עצמו היווה עדות אחת, שבדיעבד תתברר כשולית לעומת אחרת, לכך שהסיוע הזה אינו הדדי: סולה נפצע עוד לפני שהחלו המשחקים ולא היה בסגל באף אחד מהם, נמצא בספק למשחק החשוב של מוליכת הבונדסליגה בשבת מול השנייה בטבלה לייפציג - משחק העונה אם תרצו - והוא רחוק מלהיות האבדה הכי קשה שהבווארים ספגו השבוע.
הפציעה של רוברט לבנדובסקי, שחקן השנה של פיפ"א ב-2020 והכובש הלוהט בעולם, במדי נבחרת פולין מול אנדורה, התבררה כקשה אף יותר. החלוץ יחמיץ לא רק את המשחק מול לייפציג, אלא גם את המשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות מול פריז סן ז'רמן. משך ההחלמה המשוער שלו הוא ארבעה שבועות, כך שדי בטוח שהוא ייעדר גם מהמשחק השני מול אלופת צרפת. מעבר לרעיון המופרך של שמירה על בריאות השחקנים, שבעצמם מן הסתם כבר התרגלו ליחס האינסטרומנטלי של ראשי הכדורגל אל גופם, הרי שזו כבר פציעה שיכולה לשבש עונה שלמה של קבוצת-על ולעלות לה עשרות מיליוני יורו.
באיירן היא לא הקבוצה היחידה שסבלה מחלון המשחקים הזה: הצוות המקצועי של צ'לסי ישב בבית וראה איך אנגולו קאנטה סובל ממתיחה בשריר הירך האחורי במדי נבחרת צרפת, מייסון מאונט (שהבקיע את השער השני בניצחון 0:2 על אלבניה) חוטף מכה באימון ונגרע מסגל אנגליה למשחק מול פולין וקאלום הדסון-אודוי, שפורח כמו מאונט מאז הגעתו של תומאס טוכל לסטמפורד ברידג', נפצע במהלך אימון במדי הנבחרת הצעירה של אנגליה. הפציעה של קאנטה תשבית אותו לפרק זמן שעדיין לא נקבע סופית, אבל הוא בוודאות לא ישחק בשבת בליגה מול ווסט ברומיץ' וכנראה שגם לא מול פורטו ברבע גמר הצ'מפיונס ביום רביעי. שלישיית הפציעות הזאת מגיעה אחרי שמאמן נבחרת איטליה רוברטו מנצ'יני אישר שהסיבה לכך שז'ורז'יניו כלל לא זומן לסגל היא פציעת ברך שלו במדי צ'לסי לפני ההתכנסות.
הצירוף "וירוס מונדיאל", או "וירוס נבחרת" מלווה את פגרות הנבחרות כבר שנים ארוכות. מאמני הקבוצות, במיוחד הגדולות ששולחות מאסות גדולות של שחקנים לנבחרות הלאומיות השונות, התלוננו שוב ושוב על העומסים, וגם התוצאות על המגרש גיבו את הטענות האלו: נפילה של קבוצה גדולה במשחק הליגה הראשון שאחרי פגרה בינלאומית היא תופעה מוכרת. אלא שהפעם הצירוף הזה קיבל משנה תוקף, כאשר הקורונה על כל השלכותיה הובילה ללוח משחקים עמוס מאי פעם, דבר שבקושי אפשר היה לדמיין אותו עד לא מזמן, גם עבור הנבחרות וגם בזירות המקומיות. הרי מאמנים כמו יורגן קלופ של ליברפול אומרים על כל במה כבר שנים שמנהלי הענף חייבים לקחת אחריות על בריאות השחקנים ולהפחית מהעומסים עליהם.
גם בישראל התופעה כמובן ניכרת: אייל גולסה וחאתם אל-חמיד שוחררו מהסגל, מונס דאבור נפצע כבר במשחק הראשון מול דנמרק ונעדר מהשני מול סקוטלנד, גם עופרי ארד חטף, אוראל דגני שמושבת כבר פרק זמן ממושך כלל לא זומן, טאלב טואטחה היה בתוכניות כשהסגל התכנס, אבל גם זו הייתה יותר משאלת לב של וילי רוטנשטיינר, כי גם הוא לא כשיר.
בלינד מול גיברלטר כדגל גרוטסקי
דיילי בלינד של הולנד ואיאקס נמצא בסיטואציה עוד יותר מורכבת, בשל גילו המתקדם (31) ומה שמסתמנת כפציעה חמורה. בדקות הפתיחה של המחצית השנייה מול גיברלטר, במצב של 0:1 להולנד, בלינד סובב את הברך בלי שמישהו נגע בו, נאנק מכאבים על הדשא, התקשה לעמוד והורד מהמגרש על אלונקה כשהוא מכסה את פניו בשתי ידיים בפוזה מוכרת ומבשרת רעות.
כל הדיווחים האלה על פציעות, וישנם רבים נוספים, מגיעים בדחיסות של ימים ספורים. הנבחרות משחקות כל שלושה ימים במטרה שיוכלו לחזור לסיים את הליגות במועד סביר, רגע לפני שלבי ההכרעה של המפעלים האירופיים שגם הם משוחקים מדי שבוע בשלב זה, וכל זה כדי לרוץ מהר-מהר ולקפל את מה שקורה ברמת המועדונים לפני שיוצא לדרך, או אולי יהיה נכון ואחראי יותר לומר "אמור לצאת לדרך", היורו (2020? 2021? מי סופר) בעוד קצת יותר מחודשיים. נכון לעכשיו, הטורניר היבשתי עדיין אמור לתזז את המשתתפים בו בין 12 מדינות שונות - פורמט שעוד כשקורונה הייתה רק בירה דלילה נראה היה כאילו הומצא על ידי מישהו ששתה יותר מדי ממנה. לוח הזמנים של הכדורגל האירופי הוא פשוט מטורף.
לבנדובסקי עוד הבקיע שער שוויון דרמטי מול הונגריה וכבש את שני הגולים של פולין לפני שנפצע מול אנדורה (0:3 בסיום, קארול סבידרסקי שהחליף אותו הבקיע את השלישי). לעומת זאת, העובדה שהמשחק שבו נפצע בלינד הסתיים ב-0:7 לכתומים - שישה מתוך השערים מובקעים כשבלינד לא על המגרש, ארבעה מהם תוך תשע דקות החל מדקה אחת אחרי שהוא הוחלף - היוותה מעין נפנוף דגל גרוטסקי מעל השאלה: מה בכלל הטעם? האם לא היה נכון יותר לייצר מצב, בטח בשנה כזו, שבו נבחרות כמו גיברלטר או מולדובה מסתפקות בפעילות השוטפת שמייצרת עבורן מסגרת כמו ליגת האומות, כזו שגם מאפשרת להן לשחק על איזשהו פרס, במקום להיות פסלי אבן כבדים ואומללים שמעמיסים על לוח המשחקים ועל הגוף הדואב של בכירי שחקני היבשת, שכורעים תחת הנטל?
באופ"א ובפיפ"א מתים על המושג צמצום פערים. זה מתנגן נעים, בעיקר לאוזן המערבית שמחפשת צלילי מירוק מצפון, ויכולה לראות בספורט מטאפורה לשדה החברתי והפוליטי. אבל האמת היא שכמו בשדה החברתי והפוליטי, גם בכדורגל האירופי הפערים רק גדלים. באותו ערב של השביעייה ההולנדית, בלגיה פירקה את בלארוס 0:8. יומיים קודם דנמרק עשתה בדיוק את אותו הדבר למולדובה כשבמקביל צפון מקדוניה, שאומנם תהיה ביורו אבל היא ממש לא אריה אירופי, השחילה חמישייה ללא תנאי לליכטנשטיין. בשבוע שעבר אנגליה ניצחה 0:5 את סן מרינו במשחק שהיה גמור אחרי חצי שעה. יום קודם צ'כיה הלמה 2:6 באסטוניה.
כך נראים הפערים בין הנבחרות שבקבוצות הדירוג העליונות לבין אלו התחתונות, ואפשר בהחלט לחשוב על דרכים יצירתיות לצמצם את מספר המפגשים האלה.
