מעולם לא כתבו רבים כל כך, הרבה כל כך, על כדורגלן שעשה מעט כל כך - את הפראפרזה הזו אפשר להצמיד לגבו של ירדן שועה כבר תקופה ארוכה. כן, גם אני, בעצם פרסום הטור הזה, מועד למלכודת ומוסיף עוד כמה פסקאות על נושא שנטחן ונותח מכל כיוון (כמה משעשע לגלות איך אלי גוטמן יודע להיות מכיל ואמפתי כשהוא בכיסא הפרשן), אבל זו גם קריאה נואשת שהגיע הזמן להרפות.
כבר קראנו את כל הניתוחים הפסיכולוגיים, למדנו את כל ההסברים מעולם הנפש ושרטטנו את כל המערכים הטקטיים שיתאימו בול לתנועה ללא כדור של החלוץ הצעיר. שועה כבר בעט בכל הבקבוקים, קיבל את כל סדרות המשמעת וזכה לכל ההזדמנויות לחזרה בתשובה. הוא הספיק להחליף כמעט את כל סוגי המאמנים – מהאסטרונאוט שלוקה באינטליגנציה רגשית, דרך המקצוען-נטו ועד הצמד הכי נחמד ומכיל בתבל – עכשיו זה הזמן שלו. האחריות שלו נטו. בלי פרצופים, בלי כיתובים מתחכמים על כובעים מפונפנים ובלי לחכות שפרשנים וסוכנים יסבירו למה הוא לא פוגע.
זה בדיוק הרגע שמישהו שבאמת אכפת לו מהבחור יצעק לתוך אוזנו: חביבי, תתחיל לשחק כדורגל ולהראות מה אתה יודע, אם אתה יודע. חצי שנה טובה בבני יהודה אולי מסדרת לך תג מחיר מופרך אצל הפראייר יענקלה שחר, אבל עדיין לא הופכת אותך לכדורגלן. אתה במרחק תקרית או שתיים מלהפוך לקוריוז שחוזרים אליו פעם בכמה שנים לטובת כתבת צבע עם מוסיקה נוגה וסטריפ: "ההחמצה הגדולה".
כולם אוהבים את הקבוצה של ריימונד
זו עונת קורונה והצמא לחפש את "המרעננת הרשמית" גורם לנו לזנק בכל פעם מחדש על קבוצה שרשמה שניים-שלושה ניצחונות רצופים ולהכתירה בתואר. אם היא גם כבשה שלושה שערים במשחק, כבר יהיו מי שיתהו בקול על סיכוייה לזכות באליפות. לאחרונה מכבי נתניה זכתה לרגע הזה שלה, אבל מי שעוקב אחרי המועדון באדיקות יודע: אחרי שמנקים את הרעש התקשורתי, מגלים שמדובר בקבוצה לא רעה, אבל מוגבלת למדי והתיקו מול בית"ר ירושלים הדגים זאת בצורה מצוינת.
בגדול יש לנתניה שוער יציב, מספר שחקנים מוכשרים ומאמן טוב ויסודי, שגם לא פוחד לעשות אקספרימנטים. קשה לראות איך היא שומרת על יציבות (מול התקפות מהירות ואיכותיות, ההגנה שלה עלולה לספוג לא מעט) לאורך עונה שלמה, אבל היא בהחלט יכולה לספק רגעים יפים, משחקים מהנים ולהפוך לקבוצה הזו שאוהבים לאהוב.
תהיו רוקאביצה
בין כל רעשי ההפסד של מכבי חיפה בדרבי להפועל חיפה, קצת הלך לאיבוד רגע נפלא של כדורגל. הוא אולי קטן, לא דרמטי כמו הגול של לירן סרדל, אבל יש בו משהו שחסר בתרבות הספורט שלנו. זה קרה בדקה ה-83 כשניקיטה רוקאביצה שעט לכיוון הרחבה בעוד מיקי סירושטיין ניסה לבצע בו איפון ברמת אגרסיביות שמשאירה אבק לפיטר פלצ'יק.
90 אחוז מהחלוצים הישראלים כבר היו מתגלגלים על הדשא בהתפתלות של מי שסובלים מכאבים עזים. האוסטרלי ראה מסגרת מול העיניים, התעקש להמשיך עם הכדור בניסיון לכבוש שער ולבסוף הוכשל ברחבה וקיבל פנדל. בליגה שבה כדורגלנים הפכו את ההתחזות להתמחות ופרשנים מטיפים לשחקנים ליפול ברחבה כדי לסחוט פנדל או אדום, תענוג לראות שיש מי שזוכרים בשביל מה התכנסנו.
הווינריות של בכר, הפסל של זהבי
ועוד כמה שאלות שלא מרפות:
- מה קרה לווינריות ולמנטליות החדשה שהביא ברק בכר למכבי חיפה? נשארה בבידוד?
- האם ז'וזואה הוא ירדן שועה עם מספרים?
- האם אפשר להודיע לאמני הולנד שהם יכולים להירגע וכבר לא יפנו אליהם כדי שיעצבו פסל של ערן זהבי בכניסה לאצטדיון של פ.ס.וו איינדהובן?
