כאשר ריוזו טטאמי, ראש עיריית מאיזורו שביפן, התמוטט במהלך נאום שנשא ב-2018 לפני קרב סומו, לאחות המוסמכת שישבה בקהל לא היה ספק לרגע: היא טסה מהיציע למרכז הזירה והחלה מיידית בהחייאה. מספר נשים נוספות נזעקו לעזרה, אבל כולן – כולל האחות – גורשו משם.
"נשים, צאו מהזירה!", זעק השופט פעם אחר פעם עד שהן נסוגו. ייתכן שהפעולות שביצעה האחות הצילו את חייו של טטאמי, שסבל משבץ והחלים בבית החולים אליו פונה. אבל את שומרי המסורת זה לא הטריד – הענף העתיק, גאוותה של יפן, לא מוכן לסבול את נוכחותן של נשים על המזרן שנחשב למקודש. האמונות המיושנות קובעות כי הן אינן טהורות ומחללות אותו. אסור להם אפילו לגעת בו.
חשב לדת ביפן
חשוב להכיר את הסיפור הזה כאשר ניגשים לבחון את הענף. מדובר בכמעט דת ביפן, עם מנהגים מגוונים של המתחרים כבדי המשקל שמנסים לדחוף זה את זה מחוץ לזירה העגולה – וגם של האוהדים המוטרפים, שממלאים את האולמות בימים כסדרם, ובין השאר, משליכים את כריות המושבים לעבר הזירה בהתלהבות כשמדובר בקרב דרמטי במיוחד. המשכורת הממוצעת של לוחם מקצועני עומדת על כ-40 אלף דולר בחודש. זה הספורט הקרוב ביותר לליבם של היפנים – אבל גם היפניות.
בתקופה האחרונה התגבר גל המחאה מצד צעירות רבות שמתאמנות בסומו, אך לא מורשות להתחרות באופן מקצועני בגלל המסורת – ואפשר להבין את עומק המחשבה המפלה מתוך ההבנה שאפילו במצב של סכנת חיים, הדבר החשוב ביותר עבור האחראי היה לסלק נשים מהמזרן כדי לשמור על ה"טוהר". המצב הנוכחי הוא שילדות ונערות מורשות להתאמן ולהתחרות בינן לבין עצמן ומול בנים בגילן במועדונים מקומיים, בצורה חובבנית בלבד, אך אין באפשרותן להמשיך אחרי שהן מסיימות את לימודיהן באוניברסיטה. אבל לצד זאת, ולמרות הקשיים שמערימים בדרכן, מספר היפניות הצעירות שנכנסו לעולם הסומו בעשור האחרון גדל באופן עקבי והבליט את הסוגיה.
הצלמת הרוסייה יוליה סקוגורבה, המתגוררת בטוקיו ומתעדת את הנושא, ניסתה להסביר: "המסורות ביפן מסובכות. זו חלק מהסיבה לכך שמבקרים מבחוץ אוהבים את המדינה כל כך, בגלל שחלק גדול מהן עדיין קיימות, אבל צריך למצוא דרך לשלב אותן עם שוויון מגדרי. נכון להיום, אפילו ביפן עצמה ישנם מעט מאוד אנשים שבכלל מודעים לקיומו של סומו נשים".
מדובר בסוג מאבק שונה מאוד, בסומו הנשים, כפי שתיאר ריק מייסי מ"וושינגטון פוסט": "מדובר בתחרות אתלטית יותר, נקייה מכל הטקסיות המסורתית של הסומו, מהמראות המוכרים של הגברים הענקיים ששיערם אסוף למעלה והכרס העצומה שלהם משתפלת קדימה". כאשר הסומו תופס צורה כזו, דומה הרבה יותר להיאבקות כפי שאנחנו מכירים, אין פלא שהענף מצליח למשוך נשים רבות גם מחוץ ליפן – ובמזרח אירופה, למשל, אפשר למצוא כמויות ניכרות של ספורטאיות שנמשכות לעניין. אצלן, הסומו מנותק לחלוטין מההקשר התרבותי, וכך צמחה אנה ז'יגאלובה הרוסייה, אולי מתאבקת הסומו הטובה בעולם בעשור החולף, שקיבלה תמיכה במקום נידוי וזכתה בתארים משמעותיים בתחרויות בינלאומיות נחשבות, כמו משחקי העולם.
הגיע הזמן לשינוי
אפשר להביט לאחור על כדורגל, לדוגמה, ולראות כיצד במשך דורות רבים נשים לא הורשו להיות חלק מהחגיגה וזכו ללעג – עד שחברות ותפיסות עולמיות השתנו, והענף הפך למקובל ופופולרי. זה נכון במידה רבה לספורט נשים בכללותו לאורך המאה ה-20. אבל כל מה שנכון לגבי ענפים אחרים הופך לבעיה עמוקה יותר בסומו. עיסוק בספורט באופן מקצועני הוא עדיין פסיק בהיסטוריה, בעוד סומו הוא אבן יסוד בזהות הלאומית של יפן, נמצא שם משחר ימיה. לשנות אותו, בעיני רבים, זה לפגוע במהות היפנית.
החשיבות הגדולה של סומו למדינה הייתה הסיבה שניסתה לשלב את הענף בתוכנית האולימפית לקראת משחקי טוקיו הקיץ, אבל המאמץ היפני היה חסר סיכוי – בעוד הם שקועים במסורת, בוועד האולימפי עשו את הסוויץ' לפני זמן רב, ולא מכניסים למשחקים אף ענף שגם גברים וגם נשים לא יכולים להתחרות בו בצורה מקצוענית.
זוכרים את ראש העיר טטאמי מהפתיחה? כחודשיים אחרי שהחלים מהשבץ, הוא התראיין והתבקש להתייחס בנושא. למרות שמדובר גם במקרה שלו בגבר מבוגר ומסורתי, טטאמי עצמו הודה שנידוי הנשים מהסומו הוא עסק מיושן ושהגיע הזמן לשינוי. עכשיו רק צריך לצרף אליו עוד מקבלי החלטות אחרים שאישה לא הצילה את חייהם בלב הזירה.
