צפו בסלי הקלאץ' של ווילבקין ואריאל בשנתיים האחרונות
"במשחקי כדורסל בישראל קורים דברים משוגעים", עם המשפט הזה סיכם סקוטי ווילבקין את סל הניצחון שלו שלשום (ראשון) ב-78:81 על גלבוע/גליל בחצי גמר הפיינל פור. שעתיים וחצי קודם לכן היה זה אדם אריאל, שתפר שלשה משלו, עוד יותר משוגעת מזו של כוכב מכבי תל אביב, כדי להוביל את מכבי ראשון לציון לגמר על חשבון הפועל ירושלים עם 97:100. הערב (21:00) שתי הקבוצות שלהם ייפגשו בגמר הפיינל פור.
זה לא יהיה מופרך להגיד שווילבקין ואריאל הם שני הווינרים הכי גדולים בכדורסל הישראלי בשנתיים האחרונות. כמות סלי הניצחון או סלים שלהם ששלחו משחקים להארכות מוכיחים זאת. ווילבקין ניצח לצהובים שלושה משחקי יורוליג (אולימפיאקוס פעמיים ואנאדולו אפס), את חצי הגמר שלשום ושלח שני משחקי ליגה להארכה (הפועל ירושלים וגלבוע/גליל). אריאל חתום על שלוש שלשות שהובילו לניצחונות (הפועל ב"ש, הפועל ת"א ומכבי ת"א), ועוד שתי שלשות ששלחו משחקים להארכות (הפועל חולון ונגד אולם הגרמנית ביורוקאפ).
מה שיותר מדהים בכל הסיפור הזה הוא שמדובר בשחקנים כל כך שונים, הן מבחינת התפקוד שלהם במגרש והן מבחינת האופי. ווילבקין מנהל את ההצגה שקוראים לה מכבי ת"א. הוא מוביל את הכדור, מחלק את המסירות, מסיים מהלכים ועושה פחות או יותר מה שהוא רוצה. ממנו מצופה לקחת את הזריקה האחרונה בכל משחק. אריאל לעומת זאת הוא שחקן ספסל בראשל"צ, ובדרך כלל לא מצופה משחקנים כאלה לקחת אחריות כל כך גדולה במאני טיים.
"יש משהו באופי של אדם, שלמרות שהוא שחקן שישי-שביעי בהיררכיה, הוא עדיין רואה את עצמו כשחקן מוביל וגם ההתנהגות שלו היא של שחקן מוביל. אפשר לראות את זה עוד לפני שהמשחק מתחיל. כששחקני החמישייה עולים, אז לרוב שחקני הספסל יושבים במקום שלהם. אדם עומד על הפרקט, מברך כל אחד וזה גורם לו להרגיש שהוא חשוב לא פחות מהם. לכן כשמגיעים לזריקות המכריעות זה מרגיש מבחינתו נוח לחלוטין לקחת אותן", מספר ארז לב, מאמן מנטלי לספורטאים.
המהפך של אדם, האופי של סקוטי
אריאל היה בתקופה רעה מאוד מתחילת פגרת הקורונה. הכדורים לא נכנסו לו ובמשחקים נגד מכבי ת"א והפועל י-ם בבית העליון הוא החטיא לא פחות מ-13 זריקות רצופות מחוץ לקשת. אבל אז הגיע המשחק מול חולון ואריאל שבר בו שיא קריירה עם 28 נקודות ו-6 מ-10 לשלוש. "ספורטאים קוראים לזה בשפה שלהם 'נפתח לו'. מאז למעשה אדם נמצא בעלייה", מוסיף לב. גם ווילבקין ידע עליות ומורדות, בטח מאז החזרה לליגה. תקופת הבידוד הקשתה עליו מאוד והוא היה מעורב פעמיים בתקריות אלימות - זריקת הבקבוק על אוהד ראשל"צ וההרחקה במשחק מספר 2 ברבע גמר הפלייאוף נגד הפועל תל אביב.
ועדיין, שניהם ברגע האמת שמו את הכל בצד והעלו במו ידיהם את קבוצותיהם למשחק על צלחת האליפות. מאיפה האופי הווינרי הזה מגיע? "קשה מאוד לשים את האצבע בדיוק על מאיפה. כל שחקן והחיים שלו. בסוף לדעתי זה שילוב של משהו שבא מהבית יחד עם ה-DNA של הבן אדם עצמו", מסביר לב.
מאיר טפירו, אחד משחקני הקלאץ' הגדולים בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי, מוסיף על ווילבקין: "ראינו את סקוטי מפספס גם הרבה פעמים, אבל זה לא משפיע עליו וזה היופי. הוא כל פעם מאמין מחדש שהכדור ייכנס ולוקח את האחריות. הלחצים הגדולים הם קודם כל לא לאכזב את עצמך ואת החברים שלך לקבוצה, הלחץ שאתה שם על עצמך הוא הלחץ הכי גדול, אפילו יותר גדול מלחצים סביבתיים. בנקודה הזאת ראינו אותו גם קולע וגם מחטיא, אבל עדיין לוקח את אותה זריקה עם אותו ביטחון, ובגלל זה הוא מצליח ויצליח לקלוע סלים כאלה".
אילו תכונות צריך כדי להיות שחקן ווינר? "התכונה החשובה ביותר היא ביטחון עצמי גבוה מאוד, זו תכונה שמאפיינת את שני הספורטאים האלה. אפשר להגיד אפילו ביטחון עצמי מופרז", מוסיף לב. "התכונה השנייה היא שלכל שחקן בראש יש סוג של מאזניים - מצד אחד הרצון להצליח ומצד שני הפחד להיכשל. השחקנים שלוקחים זריקות מכריעות כל מה שהם רואים זה אך ורק את צד ימין במאזניים - זה של הרצון להצליח. אצל רוב השחקנים שלא נמצאים בקטגוריה הזאת המאזניים נוטים לצד שמאל - החשש להחטיא. זה אפקט פיגמליון - מי שמאמין רוב הסיכויים שהכדור שלו ייכנס, אלה שחוששים יחטיאו".
טפירו מוסיף: "יש לשניהם אופי חזק, הם מאמינים בעצמם. אפשר לראות על אדם שהוא רוצה, יש לו מוכנות מנטלית כזו שהוא רוצה לקחת את הזריקה האחרונה והוא לא פוחד. תמיד אם הוא יגיע לכדור גם אם המצב של הזריקה הוא לא הכי טוב, הוא ירצה לקחת את הזריקה הזו ומאמין שהיא גם תיכנס. גם כשאימנתי אותו במכבי אשדוד הוא תמיד רצה לבוא לכדור והוא לא פחד מזה".
לב מתייחס ספציפית לווילבקין: "רואים שסקוטי נמצא בעולם משלו. רואים את זה על ההתנהגות שלו ועל שפת הגוף שלו. זה עולם עם הרבה ביטחון, וזה שחקן שאוהב לקחת את הזריקות המכריעות, אוהב את הלחץ, אוהב לקחת אחריות ומרגיש איתה מאוד בנוח. אפשר לראות את זה בזריקה האחרונה שלקח בחצי הגמר - היא הגיעה מאוד בנוחות, הוא ניהל את ההתקפה, הסתכל על המאמן ופשוט לקח את הזריקה. המשפט הכי נכון להגיד על שחקנים כאלה זה שהם מרגישים בנוח בסיטואציות לא נוחות. זו גם הסיבה שהוא השחקן הראשון ב-7-6 שנים האחרונות, שהן פחות טובות עבור המועדון, שהגיע והצליח להתמודד ולהתאקלם בצורה מצוינת עם סיר הלחץ הזה שנקרא מכבי ת"א".
אבל לא תמיד הזריקות המכריעות נכנסות, ומה אז קורה לשחקנים? "אתה בדיכאון מאוד גדול אחרי המשחק, אבל מה שיפה, ופה אני מדבר בשם עצמי, זה שמגיעה הזריקה הבאה ואתה עדיין חושב רק על איך הכדור נכנס ולא מפקפק אחרי שהחטאת פעם אחת. אתה לא מכניס את המחשבות האלה לראש", אומר טפירו.
לב מוסיף: "על פניו הם לא יראו לעולם יותר מדי רגשות, אבל בפנים הם יכולים ללכת לשני מצבי קיצון. המצב הראשון הוא של הכלת האירוע - אני רציתי לקחת את הזריקה, אני רציתי לקחת את האחריות הזאת, והכל בסדר, התקדמנו האלה. המצב השני הוא שהם שואבים מההחטאה הזאת מוטיבציה רבה לזריקה הבאה ודווקא לוקחים ממנה ביטחון. הם מחכים כבר לאימון ולמשחק הבאים כדי לקחת שוב את הזריקה".
טפירו מספר מניסיון מה עבר לו בראש כשלקח את אותה זריקה מכרעת: "חשבתי רק על איך הכדור נכנס פנימה. מעולם לא חשבתי שהכדור שלי לא ייכנס. מבחינתי הלחץ היה ממקד אותי". לב מסכם את הנושא אחרי שעבד עם לא מעט כדורסלנים: "יכולת הריכוז של השחקנים בדקות האחרונות היא בסוף זו שגורמת לזריקה להיכנס באחוזים גבוהים. יכולת הריכוז קשורה גם ליכולת שלהם לנקות רעשים מסביב ולהיות מחויבים באותו רגע רק לזריקה. אפשר גם לראות את זה בצורה שהזריקה נכנסת בסוף - לרוב זה לא יהיה עם הקרש או באיזושהי תבנית מוזרה, אלא משהו נקי ומתוכנן".
