המדינה סוערת, בגלל פנדלים. כולם מדברים על השריקה ההיא או ההחלטה הזאת, וענייני השיפוט לא יורדים מסדר היום. זו כמובן בעיה מעצבנת, שכל קהל אוהדים נחשף אליה וחייבים לפעול לתיקונה, אבל בכל הנוגע לפנדלים קיימת בישראל בעיה נוספת – יש יותר מדי כאלה שלא הופכים לשער.
בשלושת המחזורים האחרונים נבעטו שמונה פנדלים ומתוכם הובקעו רק שניים, של צ'ארון שרי ודן ביטון. כן, שישה פנדלים מוחמצים. המספר כל כך גבוה קודם כל בזכות איש אחד, מטייה ליוייץ' של בני־יהודה, שהחמיץ בכל אחד משלושת המחזורים האלה ומתקרב לשיא חמש החטאות הפנדל הרצופות שבו מחזיק איתי שכטר. אם היה לבני־יהודה מאמן קבוע בחודש האחרון (איזה מחדל) אולי הוא היה מחליט להחליף בועט, אבל בכל מקרה ליוייץ' אינו היחידי. מוחמד אבו־פאני בעט לקורה, ינון אליהו נעצר אצל ג'וש כהן, לוסיו בעט לשמיים. שלושת המחזורים האלה רק מעצימים עוד יותר את מה שידענו במידה מסוימת עוד קודם לכן: בישראל לא בועטים פנדלים מספיק טוב.
נתונים: INSTAT, ירון משעל
בבדיקה של 30 הליגות האירופיות שמהן מתקבלים נתונים מלאים מתגלה כי בארבע העונות האחרונות נמצאת ישראל במקום השני מהסוף ברמת הדיוק מהנקודה הלבנה, כשאחוז ההצלחה עומד על 71.5. רק בליגה בפינלנד מחמיצים יותר. אחוז ההצלחה הכללי בליגות האלה בתקופה הזו עומד על 78 אחוז. בליגות מסוימות, כמו פורטוגל והולנד, עולה אחוז ההצלחה על 80. בקיצור, כבר כמה שנים שלא פוגעים בישראל, אבל העונה המצב מחמיר.
הכל בראש
ראינו העונה כמה עצירות פנדל יפות, וברור שיש שוערים שיודעים להתמודד טוב יותר עם בעיטות מהנקודה הלבנה (לא הופתענו כשדני עמוס עצר פעמיים), אבל פנדל, כולם יודעים, תלוי קודם כל בבועט ולא בשוער. יותר מכך, ההסכמה היום בעולם, ויש לא מעט מחקרים בנושא, היא שההשפעה המכרעת תלויה במצבו המנטלי של הבועט.
ההצלחה בבעיטות פנדל תלויה בשלושה גורמים, כולם חשובים כמובן. יש את יכולת הבעיטה של השחקן באופן כללי, כלומר הדיוק שלו, העוצמה, הטכניקה. הגורם השני מכונה "התוספת הלימודית" והיא הפכה לבעלת משקל מעט גדול יותר עם הזמן. לשחקנים יש כיום יותר מידע בנוגע לכדאיות ביצוע הבעיטה בפרמטרים כמו מיקום (לא גבוה, מיסטר בלקמן), מהירות, ואפילו מספר הצעדים הרצויים לפני הנגיעה בכדור. כמו כן, שני הצדדים לומדים מראש על ההרגלים של האחר, בעיקר לאן הוא אוהב לבעוט או לזנק.
אבל יותר מהכל, כאמור, זה הראש. הלחץ בו נמצא השחקן הוא שגורם לו לביצוע כושל. התחושות בגוף, השפעת הקהל, ובעיקר קור הרוח הטבעי של האדם. הרבה פעמים אנחנו מזהים מראש מי הולך להחמיץ (מי אמר אנלקה?) באירוע גדול. בליגה הישראלית התכונה הזו אינה בולטת לטובה. גם בנבחרת ישראל.
להחמיץ מול יציע ריק
הסיפור מקבל זווית נוספת כשעושים השוואה בין התקופה נטולת הקהל, כלומר מהיום בו חזרו מפגרת הקורונה בעונה שעברה, לבין ימים רגילים. ההיגיון אומר שבהיעדר קהל השחקנים ירגישו משוחררים יותר בבעיטת פנדל ולכן אחוזי ההבקעה יעלו. הדבר אכן כך כמעט בכל מקום בעולם, אבל לא פה. במשחקים ללא קהל מבקיעים בליגת העל 69% מהפנדלים בלבד, נמוך יותר מאשר בימים שקדמו לקורונה. מבין כל הליגות בהן דיוק הפנדלים נמוך מהממוצע ראינו ירידה רק בשתי מדינות, ישראל ואוקראינה, כשבאחרונה הירידה מינורית.
שופטי המסך משפיעים בצורה מכרעת על הפנדלים שניתנים כאן. לא רק בהתערבות ובקביעה אם היה או לא היה, אלא גם בכמות. העונה נשרקים הכי הרבה פנדלים בשנות האלפיים. ב־60 השנים האחרונות הייתה רק עוד עונה אחת עם כמות פנדלים כזו בממוצע למשחק. שווה לדייק, או אולי עוד קודם לכן לשלוח את האדם הנכון לביצוע המשימה.
אין דרך לבודד סיבה אחת שבגללה בישראל ההצלחה בבעיטות עונשין כה נמוכה, או להצביע במאת האחוזים על מה שהוביל לירידה נוספת בשנה האחרונה. אבל אם קיימת הסכמה שמנטליות היא הסיפור המרכזי, שתמיד היא הייתה כזו, ושהיעדר קהל ביציעים לא תורם לבועט בהקשר הזה אלא אפילו אולי מרע, חייבים לקשור את התוצאה לאותו קור רוח, אולי שקט פנימי (במשחק, לא בחיים מחוץ למגרש) ששחקנים צריכים לגדול לתוכו. כמו כל דבר, גם פה מדובר בעבודה שאמורים לעשות עם שחקנים בגיל צעיר, לא כשהם בועטים פנדלים בקבוצת בוגרים.
