בנסיעותיי הרבות לחו"ל עם נבחרות וקבוצות מישראל למזרח-אירופה, בשנים שלפני נפילת מסך הברזל, נתקלתי בסיפורים מרתקים רבים ששיקפו את אורח החיים בגוש הקומוניסטי. בשורה התחתונה: הם היו חייבים להיות מאכערים כדי לשרוד. כולם היו סוחרים, גם הספורטאים עצמם.
למרות ההצלחה של הספורטאים הבכירים ממזרח אירופה, אסור לשכוח שגם הם גדלו ופעלו בשנים של מחסור כבד במזון. אלה מביניהם שהרבו לצאת ולהתחרות בחו"ל נהנו מהשפע שהיה במערב, וגם הצליחו לעשות קופה יפה במכירות פריטי שוק שחור לחבריהם המערביים שלא הייתה להם נגישות למוצרים סובייטים נחשקים. הם אגרו מצרכים שלא היו בנמצא בחנויות במוסקבה, קייב, וילנה, מזרח ברלין, האלה, ורוצלאב, גדנסק, פראג, ברטיסלבה ועוד, והביאו חזרה הביתה. למרות שהיה ידוע שלרוב הנסיעות של הקבוצות הצטרפו סוכנים סמויים מהשירותים החשאיים, שעקבו אחרי כל צעד חריג ודיווחו לשלטונות, זה היה שווה את ההימור.
אנטולי מישקין, למשל, שפיב"א בחרה לאחד מ-50 הכדורסלנים הגדולים בתולדותיה, היה גם סוחר מצטיין לא פחות. אלכס דורון, עמית מאותה תקופה, הזכיר לי את יורובאסקט 1983: כל הנבחרות המשתתפות נסעו יחד ברכבת מקון לנאנט לשלב משחקי הגמר, וכל אחת קיבלה קרון משלה. במהלך הנסיעה נפתחה פתאום הדלת של הקרון, ומישקין, שכיכב אז במדי בריה"מ, פרץ פנימה כשהוא אוחז בתיק ענק בכל אחת משתי ידיו. הוא פינה בלי בושה כמה מהישראלים מהספסל עליו ישבו, והניח את הסחורה שהביא למכירה: את הקופסאות הקטנות של הקוויאר הרוסי האורגינלי, עם מכסה מזכוכית, הוא הציע ב"מחיר מציאה" לדבריו, 5 דולר לקופסה. תוך כמה דקות הכל אזל, והוא יצא מהקרון וחזר אחרי כמה דקות עם שני תיקים עמוסים נוספים. במשלוח השני היו גם מטריושקות ובקבוקי וודקה איכותיים.
מה בנוגע לסוכנים? מישקין היה מאורגן היטב. הוא הציב כמה מחבריו מחוץ לקרון, ובמקרה שמישהו היה מתקרב, הם היו דופקים על הדלת בסימן מוסכם שנועד להזהיר. שחקנים בנבחרת הרוסית ידעו לספר מאוחר יותר כי מישקין עשה באותה נסיעה רווח של כאלף דולר, ובשובו לארצו מכר את הירוקים בשער של פי 10. קשה להסביר עד כמה סכום של אלף דולר היה שווה אז בברית המועצות, משהו דמיוני. כמובן שהסכום שהרוויח לא היה נטו, כי היה עליו לתת חלק לחברים ששמרו על הקרון...
כולם היו סוחרים. ב-1968 הצטרפתי לנסיעה של נבחרת הנוער בכדורסל, בראשות רלף קליין ז"ל, לאליפות אירופה בוויגו שבספרד. עשיתי עם הנבחרת את הנסיעה הארוכה ברכבת ממדריד לוויגו, הקרובה לפורטו שבפורטוגל. לנסיעה שארכה כשמונה שעות הצטרפו מספר בעלי תפקידים שהגיעו לאליפות, ואני חלקתי קרון שינה עם שופט רוסי. בשלוש לפנות בוקר האיש העיר אותי, והתחנן שאחליף לו כמה דולרים ובתמורה ייתן לי רובלים. ריחמתי עליו והחלפתי לו סכום קטן. כשניסיתי להחליפו בבנק בוויגו נאמר לי כי השטרות מזויפים. אתם חושבים שוויתרתי? איתרתי את השופט, שהבטיח שיגיע למלון בו התאכסנתי וישאיר לי את הכסף. אני עדיין מחכה...
ב-1978, במהלך אליפות העולם בשחייה במערב ברלין, התחברתי לשני עיתונאים ממזרח גרמניה. קיוויתי כי אולי דרכם אצליח לקבל הזמנה לאליפות מזרח גרמניה - הרי השחייניות שלהם היו אז מהטובות בעולם (בעזרת הרבה חומרים אסורים, כפי שהתברר, וככל הנראה לא היה תמיד מדובר בנשים...). העיתונאים עברו מדי יום את הגבול, נכנסו למזרח ברלין ובערב חצו חזרה לביתם. באותה תקופה היה מחסור חמור במזון במזרח גרמניה, ושני העיתונאים חיפשו להצטייד מדי יום בשקית קפה שחור, מוצר שלא היה ניתן להשגה בארצם. בשביל לקנות את המצרך המבוקש הם היו זקוקים למארקים מערב-גרמניים, כי אלה מהמזרח לא היו שווים כלום במערב. לא למדתי הרבה ממה שקרה עשור לפני כן, ונתתי להם כסף יחד עם כמה עמיתים אחרי שהתחננו. הם הבטיחו לשלוח לי כמה ספרים ולדאוג שאוזמן לאליפות ארצם, אבל עד היום לא שמענו מהם.
בפראג, חבר צ'כי שסיפק לי הרבה סקופים ועזר לי ליצור קשר עם ה"קטר הצ'כי" אמיל זאטופק, ביקש ממני הלוואה של 200 דולר. עברו כבר מעל 40 שנה, והאיש נעלם. לפחות הסיפורים שנתן לי היו שווים את הכסף.
