יש קו אווירי שקוף, בלתי נראה אבל מורגש, שמחבר את קאמפ נואו לכדורגל שמבעבע בהולנד. זה תמיד היה ככה, לפחות משלב מוקדם מאוד בכדורגל המודרני. ברצלונה והולנדים זה השידוך המושלם, מגנטים שנמשכים זה לזה מבחינת סגנון המשחק. ההשפעה הכתומה ניכרת בכל צעד של בארסה הנוכחית, וזו הייתה הפתעה קטנה מאוד כשרונלד קומאן מונה לפני כחודש למאמן הקבוצה. אחרי הכל, הוא כבר ההולנדי החמישי שמקבל את התפקיד.
אלו לא רק המאמנים, אלא גם השחקנים ההולנדים הנפלאים - מארק אוברמארס ומארק ואן בומל, האחים פרנק ורונלד דה בור, ושמות מיתולוגיים כמו יוהאן נייסקנס ויוהאן קרויף כמובן. וגם פטריק קלייברט, פיליפ קוקו וג'ובאני ואן ברונקהורסט. פרנקי דה יונג, שמסתמן כנקודת אור בעתיד המעורפל של המועדון, הוא כבר ההולנדי ה-20 בהיסטוריה שמשחק בברצלונה, נתון מדהים.
איפה בעצם הכל התחיל? ברינוס מיכלס. רבים נוטים לחשוב שקרויף היה זה שהנחית את המהפכה ההולנדית על ברצלונה, אבל היסודות הוקמו עוד לפני ששיחק ואימן בקבוצה. זה היה משמיים: מיכלס, האיש שהמציא את הטוטאל פוטבול ההולנדי, הדבר המרגש ביותר בכדורגל של שנות ה-70, היה ההולנדי הראשון שקיבל את המושכות בברצלונה ב-1971 והתחיל גם להביא איתו שחקנים מהמולדת.
הכתב אנדי ווסט מ"פוטבול 360" מתעקש: "קרויף אינו המלך אלא הנסיך, שירש ושיפר את הרעיונות של מישהו אחר. האיש שהביא את קרויף לברצלונה, ואחראי יותר מכולם ליצירת סגנון הכדורגל המוכר של המועדון, הוא מיכלס".
המטרה הייתה להביא את האטרקטיביות ההתקפית של הולנד הגדולה לכדורגל המועדונים, ומיכלס, בשתי קדנציות (74-71, 78-76), החל ללמד את הספרדים את הסגנון שהצית את דמיונם. הבעיה היא שהוא לא זכור בשל כך, כיוון שהיו אלו תקופות התאקלמות ולימוד: הוא היה צריך לבנות סגל שמתאים לשיטה וליישם אותה, ולכן הסתפק באליפות אחת ובגביע אחד בבארסה, נתונים שמאמנים אחרים עקפו בקלות. אבל כמו בהולנד, גם בברצלונה הכל מתחיל ממיכלס כשמדברים על רנסנס התקפי - וכאן נותר החיבור יוצא הדופן.
היסודות של הקאפלה
הרושם שהותיר קרויף כמאמן היה כמובן משמעותי יותר, בשמונה עונות אדירות, שכללו בין השאר ארבע אליפויות ואת גביע אירופה הראשון של המועדון. קרויף הפך את ברצלונה רשמית לאימפריה שהיא היום, עם ניהול משחק מבריק, והבנה מוחלטת של היסודות שהנחיל מיכלס.
כפי שהמאמן שלו השפיע עליו, קיים היום דור שלם של מאמנים שגדלו בבארסה - כמו פפ גווארדיולה ואוסקר גרסיה, למשל - שמודים כי לקרויף הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על הקריירה שלהם. פפ נתן לו את כל הקרדיט, כשאמר בעבר: "יוהאן היה האיש שצבע את הקאפלה, ומאז מאמני ברצלונה רק עושים תיקונים או משפרים את הציור".
זה היה יותר מסגנון, זו הייתה תרבות. לקרויף מיוחסת הפיכתה של לה מאסיה, אקדמיית הנוער של המועדון הקטלאני, לכוח אדיר. זה קרה בזכות ההבנה שלו שהמערכת תפעל בצורה אורגנית יותר ופילוסופיית המשחק שהטמיעו ההולנדים תונחל לשחקני הדור הבא כבר מילדותם.
שני הענקים הללו, מיכלס וקרויף, יחד עם השחקנים שהביאו איתם, ביססו את הזהות ההולנדית במועדון מפני שהיו יותר מ"סתם" מאמנים מצליחים. הם היו מאמנים פורצי דרך, ששינו לנצח את הדרך שבה כדורגל משוחק בברצלונה. ה"הולנדיות" שבהם תמיד שיחקה תפקיד רציני, כי שם הרעיונות נולדו, והם היו אנשי המקצוע שהוציאו אותם לפועל. הקשר המיסטי נוצר, וכבר לא הייתה דרך לפרק אותו.
קרויף נגד פרנקו
כאשר דור חדש של מאמנים הולנדים תפס את הבמה, בברצלונה היו יותר משמחים לתת להם את הקרדיט. לואיס ואן חאל הביא שתי אליפויות וכמות גדולה של שחקנים הולנדים, פרנק רייקארד השווה והעלה עם זכייה בליגת האלופות. המחשבה שלהם נבעה מאותו מקור ראשוני בדמות מיכלס, שהתחיל את הכל. ועכשיו קומאן, מגדולי ההולנדים בתולדות ברצלונה, מגיע לעשות מה שעשה קרויף: לקחת מה שלמד כשחקן בקבוצה וכאייקון הולנדי, ולהפציץ בגדול כבוס החדש על הקווים. זה יהיה כדורגל של ברצלונה עם רוח הולנדית, בדיוק כמו שאוהבים במועדון.
אבל יש כאן עוד משהו עמוק, שטמון בשורשים של בארסה. לא מדובר רק בסגנון שהפך אותה למה שהיא והשתדרג עם השנים, אלא גם בחלק ששיחקו ההולנדים בהחזרת הגאווה לקטלוניה. בכל מקום שתחפשו, כל ברצלונאי שתשאלו, תמצאו את ה-17.2.1974 כרגע שבו משהו אמיתי והיסטורי התרחש בנפש הקטלאנית.
זו הייתה עונתו הראשונה של קרויף בקבוצה. ברצלונה שברה עבורו את שיא ההעברות העולמי (2 מיליון דולר), אחרי שהוביל את איאקס לשלוש זכיות רצופות בגביע אירופה. הקבוצה התפוצצה עם מיכלס על הקווים ואיתו על המגרש, ורצה לאליפות ראשונה אחרי 14 שנה. אבל מאותה אליפות נותר משחק מכונן אחד, שבו קרויף ביצע רסיטל מחול על הדשא בברנבאו של ריאל מדריד. הוא כבש שער, השפיל את המארחת והוביל את בארסה ל-0:5 בקלאסיקו - ועוד בערב שבו הגנרל פרנקו, שהפך את ריאל לקבוצת הדגל של השלטון, צפה מהיציע.
יש כאלו שמייחסים את הערב ההוא לתחילת הקריאות העוצמתיות לעצמאות קטלוניה, המשחק שגרם לאנשי החבל להבין שפרנקו פגיע כמו הקבוצה שלו. ההולנדים סייעו לקטלאנים למצוא מחדש את הכבוד הלאומי שלהם, ומאז הלבה מבעבעת מתחת לפני השטח, ומתפרצת לעיתים בהפגנות אלימות ובמשברים פוליטיים.
וההופעה על המגרש היא עוד כלום: שמונה ימים לפני אותו משחק חגג קרויף את הולדת בנו ג'ורדי, שאותו אנחנו בישראל מכירים היטב. ג'ורדי הוא הקדוש הפטרון של קטלוניה, ושם ששלטונות ספרד סירבו להכיר בו בימים ההם. אבל יוהאן התעקש, וקפץ במיוחד להולנד כדי להפוך את שמו של התינוק לרשמי. זה היה צעד מחאה, שהפך אותו לאליל גדול עוד יותר בברצלונה.
אי-אפשר להתעלם מהחיבור הזה, אלא רק להתפעל מהעוצמה שלו לאורך ההיסטוריה, ולהתחיל לדמיין איך ייראה העידן החדש שלו, עם קומאן, דה יונג ואולי עוד שחקנים שיגיעו לתחזק את המושבה ההולנדית בקאמפ נואו כמו ממפיס דפאי מליון או סרג'יניו דסט, הכישרון של איאקס. ההולנדים נתנו לברצלונה גאווה, סטייל, הצלחה - ובתמורה זכו לתהילה נצחית, שמועדונים ענקיים שומרים רק לגדולים ביותר.
