ב-23 ביולי, 20:00 (שעון יפן), יצעדו באצטדיון האולימפי בטוקיו מעל 200 מדינות עם הדגל בפתיחת אירוע הספורט הגדול בעולם. הנבחרת לפני האחרונה שתצעד על המסלול ללא דגל משלה, ללא המנון או כל סממן לאומי אחר, תהיה הנבחרת הכי מיוחדת באולימפיאדה – נבחרת הפליטים. היא תכלול 29 ספורטאים במגוון של ענפים. ספורטאים שנאלצו ביום בהיר אחד להשאיר את הכל מאחור ולנדוד חסרי בית ברחבי העולם.
זו האולימפיאדה השנייה ברציפות בה תיקח חלק נבחרת הפליטים אחרי ריו 2016, אבל הפעם בטוקיו יצעדו עם הנבחרת לראשונה גם שני ספורטאים פליטים מישראל – ג'מאל עבדלמאג'י עיסא מוחמד (27), שהגיע מסודן ויתחרה בריצת ה־5,000 מטר, והמרתוניסט תחלואיני מלקה (23) מאריתריאה.
רגע לפני שהם ממריאים לטוקיו, הפגשנו אותם לראיון משותף ובלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו-ynet.
הטריק עם הנעליים
"אני ממש זוכר את היום שעזבתי, זה היה ב־29 בספטמבר 2010. לא היה לי ספק שאני עוזב את המקום הזה שבו אונסים והורגים את הילדים", משחזר מוחמד, מבקש מקלט סודני שנמלט מרצח העם בדארפור והגיע לארץ לפני 11 שנה. "כשהגעתי להיפרד מאמא שלי היא התחילה לבכות, דאגה שיקרה לי משהו. התעקשתי ואמרתי שאני אסתדר".
מלקה, שברח מאריתריאה לפני שבע שנים והוברח לישראל דרך סיני, מספר: "היה ממש מפחיד באריתריאה, אנשים היום סתם מתנפלים אחד על השני ברחובות, אונסים, רוצחים. התייעצתי עם הוריי והחברים ובגיל 16 יצאתי למסע הבריחה".
תארו מה עבר עליכם.
מוחמד: "הייתי צריך לזייף את הגיל שלי כדי שייתנו לי דרכון ואוכל לטוס למצרים. התחברתי עם בדואים שהביאו אותנו ממש על הגדר. בדרך האוטו נתקע בחול כי מעמיסים עליו 30 איש. אתה אומר מילה לא במקום – אדם עם סכין משתיק אותך. הייתי חופר בורות כדי להחביא את המים, מסמן אותם ובאמצע הלילה קם ומביא לי ולחברים. במתקן הפליטים הייתי קרוב לחודש, עד שהביאו לי כרטיס לאוטובוס. ירדתי בתחנה המרכזית בת"א ונשארתי בגינה ברחוב לווינסקי כי לא ידעתי מה לעשות. אם הייתי נשאר בסודן, הייתי מסיים את החיים כמו אבא שלי וגם אותי היו רוצחים".
מלקה: "וואו, אותי זה מאוד מפחיד רק לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי בורח. אריתריאה מקום מאוד מסוכן, יש שם ארגון שמנהל את המדינה ועושה מה שהוא רוצה. אתה מקבל פקודות ומאבד את עצמך. בטח היו לוקחים אותי לצבא והייתי נהפך לכמוהם, למרות שאין לי את הלב לעשות דברים כאלה.
"בהתחלה עברנו לאתיופיה ומשם לסודן בה חיכתה לנו חבורה של בדואים. אנשים סיפרו שהם דורשים כסף על כל ראש ואם אין לך זה נגמר לא טוב. ברחתי גם משם. איכשהו הגענו לסיני וגם שם פגשנו בדואים. המסע במדבר היה קשה, צעדנו בלי סוף. אבא שלי פעם לימד אותי טריק – להוריד את הנעל ולהניח אותה בכיוון שאליו צריך ללכת. ככה איך שאקום בבוקר אדע מה הכיוון".
איך הסתדרתם בישראל כפליטים?
מוחמד: "בהתחלה עבדתי בשיפוצים. כשהתחלתי לרוץ עזבתי את השיפוצים ועברתי לעבוד כמנקה בחוף הים בהרצליה. אני עדיין לא מרגיש ישראלי. אמנם מתנהג כמו ישראלי, אפילו עוקף בתורים, אבל זה עדיין לא אותו דבר".
מלקה: "למזלי, אני ילד מבורך, תמיד עטפו אותי בחום. ממתקן חולות סמוך לגבול עם מצרים העבירו אותי למתקן לצעירים ואז לפנימיית הדסה נעורים. שם היו כבר מחשבים, חדר אוכל ותנאים טובים. אפילו סידרו לי מקום להתאמן ולמדתי עברית באולפן, מה שעזר לי להשתלב. פליט זאת לא מילת גנאי, זה אדם שהגיע ממקום שלא היה לו טוב. כן, אני פליט וזה אומר לחיות בחוסר ודאות. אני עכשיו אתלט מקצועי ולא יכול לתכנן תוכניות, לא יכול לצאת למחנה אימונים, אין אפשרות לטוס לתחרויות. אבל יש גם צד חיובי, משפחת פילוסוף המאמצת שלי. שם יש לי אבא, אמא ואחים. הם משפחה לכל דבר".
"שמעו שאני אוהב לרוץ"
בחודש מרץ 2016 הכריז תומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, על נבחרת הפליטים הראשונה שתשתתף במשחקי ריו. הסיבה: התגברות משבר הפליטים באירופה. בסופו של דבר נבחרו עשרה ספורטאים, שהופיעו תחת הדגל האולימפי.
שנה מאוחר יותר ה־IOC הודיע כי יעניק ל־55 ספורטאים ברחבי העולם מלגות חודשיות, זאת בתנאי שיעמדו בקריטריונים של יכולת ספורטיבית, נסיבות אישיות והכרה כפליט על ידי האומות המאוחדות.
כדי לאתרם האו"ם פנה לאיגודים השונים. בישראל מונה כאחראי על הפרויקט רותם גנוסר, מנהל מועדון "הסמטה" בת"א, המאגד מבקשי מקלט. גנוסר המליץ לצרף את מוחמד ומלקה למשלחת הפליטים.
המועדונים אליהם משתייכים השניים – מוחמד ב"הסמטה" ת"א ומלקה בהפועל עמק חפר – מימנו את מחנות האימון באתיופיה וסיפקו להם את הציוד הנדרש. לפני כחודש קיבלו מלקה ומוחמד את ההודעה לה כל כך חיכו: אתם טסים לטוקיו כחלק מנבחרת הפליטים. החלום הפך למציאות.
איך בכלל הגעתם לריצה?
מוחמד: "ממש במקרה, יום אחד שיחקתי כדורגל עם חברים בשכונה ואיזה בחור ראה אותי והציע לי לעבור להתאמן באתלטיקה במועדון 'רצי הסמטה'. את האמת, הרגשתי שאני יותר טוב בריצה מאשר בכדורגל, אז נשארתי במועדון כי אני יותר אוהב לרוץ".
מלקה: "אחרי השנה הראשונה שלי בארץ אנשי האו"ם בישראל חיפשו ספורטאים והגיעו אליי. הם פשוט שמעו שאני אוהב לרוץ. בהתחלה הם לקחו אותי לפנימייה בחדרה ושם פגשתי את פאלורו אלמאיו, שהפך להיות המאמן שלי והעביר אותי לכפר הנוער הדסה נעורים, שם סיפקו לי את כל מה שאני צריך לאימונים".
ואז הגיעה הבשורה שאתם טסים לטוקיו, איך הרגשתם?
מוחמד: "כשקיבלתי את ההודעה זה היה אחד הרגעים הכי טובים שהיו לי. צרחתי בחדר, ממש קשה לי להסביר את זה. חלום שהתגשם. אני גאה שאני בנבחרת הפליטים והיום אני מתעסק רק בהכנות לאולימפיאדה, והכסף שאני מקבל מהמלגה עוזר לי לעשות את זה".
מלקה: "מאוד מרגש. אנחנו מייצגים יותר מ־80 מיליון פליטים ברחבי העולם. זה נותן לי תקווה, כבוד גדול".
מה החלום הבא?
מוחמד: "אני מקווה לעלות לגמר באולימפיאדה. אנחנו בסופו של דבר רוצים לבוא ולנצח ולתת אהבה לכל פליט בעולם שנמצא במצב קשה".
מלקה: " אני מאוד רוצה לייצג את ישראל, אבל לצערי לא יכול כי אין לי אזרחות. כרגע אני שואף להגיע כמה שיותר רחוק במרתון בטוקיו".