מאות אלפים בשאנז אליזה חיכו לשריקת הסיום, שתיתן נופך רשמי ל־0:3 של צרפת על ברזיל. דמותו של זינדין זידאן, בן המהגרים מאלג'יר שראשו הקירח העלה את צרפת ליתרון בן שני שערים, האירה את שער הניצחון. מעבר ליום המחר כבר ניצנץ התאריך הסימבולי, 14 ביולי, יום הבסטיליה. עיר האורות הפכה לפצצת תאורה ענקית, האושר שטף את הרחובות.
בין החוגגים בלטו שתי נשים באמצע שנות ה־20 לחייהן. האחת ילידת צרפת והשנייה בת מהגרים. שתיהן עטפו את גופן הכמעט־עירום בדגלים, חצי צרפת־חצי אלג'יריה, ומיגנטו את עיני החוגגים ביופיין ובמה שייצגו: האומץ להסתכל על העבר הקולוניאליסטי של צרפת, ההווה של חגיגות האליפות, והעתיד האופטימי של איחוד הרפובליקה בין שלל המינים, הצבעים, הדתות והלאום.
מסביבן שאגו הקולות לכבוד נבחרת הטריקולור בקריאות "שחור־לבן־ערבי", קריאת העידוד הרשמית שהחליפה את האדום־לבן־כחול המסורתי. אך היו גם קולות בודדים שניסו לחרב את השמחות, ובראשם מנהיג החזית הלאומית ז'אן־מארי לה־פן. זו לא נבחרת צרפתית טהורה, הוא טען, אם יש בה כל כך הרבה מהגרים וצבעוניים. אבל המוני החוגגים לא באמת רצו לשמוע על זוטות אתניות שכאלה, דקות אחדות אחרי שהנבחרת המולטי־תרבותית שלהם הנחיתה נוקאאוט לברזיל בגמר הגביע העולמי.
נבחרת משוסעת ומפולגת
לקח לצרפת זמן כדי להתאחד מאחורי הנבחרת, אבל הניצחון בשמינית הגמר על פרגוואי משער זהב של לורן בלאן והניצחון בפנדלים על איטליה ברבע הגמר, טישטשו את ההבדלים. הרפובליקה התאחדה ונתנה רוח גבית לנבחרת שייצגה את כולם, ובעיקר את החלום הצרפתי למרקם חיים נכון.
ירח הדבש נמשך שנים, יותר מהמצופה. העובדה שהגביע העולמי נערך בצרפת עזרה לתנופה הכלכלית במדינה, הנשיא ז'אק שיראק זכה לאחוזי תמיכה היסטריים, הנבחרת המשופעת בבני מהגרים, לצד דור מובחר של צרפתים, זכתה גם ביורו 2000.
במונדיאל 2002 כשלו הצרפתים בבית המוות, ב־2004 הודחו ברבע גמר היורו על ידי האלופה העתידית יוון, אבל בגביע העולם 2006 חזר הנסיך האלג'יראי־צרפתי למסע פרידה בנבחרת (לטענתו הגיע אליו אורח בחלום והשביע אותו לחזור).
זידאן לקח את צרפת עד לגמר בברלין, רק שהפעם ראשו בגד בו. הוא נגח ביריבו האיטלקי מרקו מטראצי והורחק. צרפת הפסידה בפנדלים. לאחר שמונה שנות שקט יחסי, פריז על פרבריה וערים אחרות חזרו לבעור. ניקולה סרקוזי נבחר כנשיא ואיתו באה היד הקשה. חוקי עבודה חדשים, תקנות פנסיה, אבטלה גואה, שביתת נהגי המוניות, חוסר אמון בשלטון, שבר כלכלי ובעיקר היתקלויות חוזרות ונשנות בין אנשי החוק למהגרים צעירים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, שמעולם לא הצליחו להשתלב בחברה.
שום אחווה לא הציפה את השאנז אליזה, רק קולו של משבית השמחות ההוא מ־1998, הפעם מלווה בבתו מארין. משפחת לה־פן הגזענית עדיין עמדה שם, הזכירה לאזרחי צרפת את אזהרתה, והצליחה לעבור את הסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת. כל זכר לאחדות נמחק, כאילו גביע העולם בהנהגתו של זידאן לא היה אלא פטה מורגנה.
והנבחרת? גם היא החלה לשקף את פני החברה: משוסעת ומפולגת, כל שבט לעצמו, סקנדל רדף סקנדל, כישלון גרר כישלון. דור אחרי דור מאקדמיות הכדורגל המצוינות הלך לאיבוד, והגיע לכל היותר לרבע הגמר. ב־2015, לאחר שורה של אירועי טרור בעיר, הופיע בחנויות הספר: "האינתיפאדה הצרפתית: המלחמה בין צרפת והערבים שלה".
ב־2016 אירחה צרפת את אליפות אירופה. היא הייתה עמוסה באחד הסגלים היותר־מוכשרים בתולדותיה, והפסידה בגמר לפורטוגל. שנתיים לאחר מכן כבר טיילה לזכייה בעוד אליפות עולם, תחת המאמן דשאן, שהניף את הגביע כקפטן ב־1998. גם הפעם זו הייתה נבחרת מעורבת.
ההמונים חגגו את הזכייה, רק שהפעם לא הייתה לאיש אשליה. הזכייה הזו לא סימלה התקדמות לשום מקום אופטימי. היא הייתה רק אסקפיזם מקומי. הנבחרת הלאומית לא שיקפה ולו במעט את המדינה שאותה ייצגה. אחרי חגיגות קצרות חזרה צרפת ליומיום הכאוטי, המטריד והעצוב שלה.
אמבאפה הוא לא זידאן
מחקר שנערך שנה לאחר הזכייה הצרפתית במונדיאל 98', הראה שלצד שיפור במצב הכלכלי ובתוצר הגולמי הלאומי, נרשמה ירידה ניכרת באחוזי ההתאבדות, בעיקר בקרב בני נוער. החוקרים קישרו בין ההישג של הנבחרת, מצב הרוח הלאומי והעלייה בהערכה העצמית של הצעירים.
סמוך לזכיית צרפת באליפות העולם 2018, פרצו מהומות "האפודים הצהובים", שנמשכות מדי סוף שבוע עד היום, בניסיון לתקן עוולות חברתיות, להילחם בפערים מעמדיים, בגזענות ובאלימות משטרתית. השוטרים, שנחשבו לגיבורים לאומיים במלחמתם נגד פיגועי הטרור ב־2015, אולצו להתעמת עם בני עמם. מאז תחילת הפרעות מתאבד שוטר צרפתי כל ארבעה ימים בממוצע, יותר קורבנות מאשר בפעילות מבצעית, ו־36 אחוז יותר מאשר הממוצע בכלל האוכלוסייה.
המורל והגאווה הלאומית בשפל, הכלכלה בצניחה, הפערים החברתיים גדלים וכך גם הפילוג בין ילידי צרפת לבני מהגרים. דומה שכולם מבינים היום כי הנבחרת של 98' הייתה רק פלסטר על פצעי המדינה. הנשיא עמנואל מקרון מוחלש, מארין לה־פן מאיימת על ארמון האליזה. היורו נדחה, קיליאן אמבאפה הוא לא זידאן (לא ברגליו ולא בכוחו לאחד), והמאסטרו עצמו ברח מזמן מצרפת לספרד.
את הגביע העולמי של 1998 צריך לשים בהקשרו. זה היה רק טורניר כדורגל שבסופו זכתה בתואר הנבחרת המארחת. הזכייה הזו לא שינתה את המציאות. זידאן היה רק סמל למה שהיה יכול להיות. כוח רוחני, שנתן תקווה לרבים כי ניתן לגשר על המרחק התרבותי, הכלכלי והגיאוגרפי שלהם מצרפת. אבל הם התעוררו מהחלום וגילו שזו הייתה תקוות שווא.
אלא שהכתובת הייתה כבר אז על הקיר, לא רק במילים של משפחת לה־פן, אלא דווקא בדבריו של מרסל דסאיי. "זאת הייתה הרגשה נהדרת", אמר אז שחקן הנבחרת שנסע באוטובוס מעיר לעיר עם חבריו שזכו בגביע העולם, "לראות איך בני המהגרים והשחורים מתערבבים עם הצרפתים". דסאיי בא לדבר על האינטגרציה, על האיחוד, והדגיש דווקא את הפילוג.
