אין פה עניין של "אולי", "אבל" או "כמעט" – חד וחלק, אין בישראל תרבות ספורט. זה גם לא משהו שניתן לבנייה לאורך זמן. או שבמתכון המקורי של אפיית העם או המדינה הכניסו את המרכיב הזה, או שהעוגה כבר מוכנה ואכלנו אותה, תרתי משמע.
מה זו תרבות ספורט? זה לא בדיוק משהו שאפשר לשים עליו את האצבע. אין היבט אחד, אלא שילוב של אלמנטים חשובים: זה הרצון של הורה לשלוח את הילד שלו לפעילות ספורטיבית מסודרת מתוך הבנה שזה עיסוק מכובד ששווה להשקיע בו ולא רק תחביב; זו הידיעה שגם אם רק מעטים הופכים למקצוענים, הספורט נותן לילד כלים חשובים לחיים; זו תנועה עממית נרחבת של יציאה לשטח לרכוב על האופניים או לרוץ; זו אהבה חסרת פשרות לענפים שונים כחלק מחיי היום־יום; זו השקעה ממשלתית עם תוכנית ברורה; זו הסביבה שמאפשרת לכל אחד ליהנות ממגרשים או אולמות קל"ב. אלו רק כמה מאלפי דברים קטנים שמרכיבים את המכלול.
אתם יודעים שאין לנו את זה. אנחנו אוהבים ספורט, אבל לא להשקיע בו, לעסוק בו או לעודד את הילדים שלנו לפנות אליו. זה מסתכם בצעקות מול הטלוויזיה ורכישת הליכון שהופך תוך חמישה שבועות על השעון למתלה מגבות. ובגלל זה, בגלל כל הפתיח המפורט הזה, קשה להאמין שבו־זמנית צמחו בישראל שני סופרסטארים ברמה בינלאומית בשניים מהענפים הקבוצתיים החשובים בעולם – כדורגל וכדורסל. מנור סולומון (21) ודני אבדיה (19) גורמים כאן להתרגשות שלא זכורה שנים רבות, שמות שהאוהד הממוצע מרגיש שהוא יכול להתחבר אליהם ולבנות עליהם לאורך זמן, והם יספקו לו רגעים קסומים.
אין כאן שום זלזול בהישגים הגדולים של ישראלים בענפי יחידים כמו התעמלות, שייט או ג'ודו, או בנבחרת של אירה ויגדורצ'יק. מה שהם עושים זו אספקת אושר כחול־לבן בקביעות. אבל בשורה התחתונה, לא תמיד קל לשבת ולהבין את מהלך התחרויות או את השיפוט. החיבור העוצמתי ביותר של אוהד לספורטאי הוא גם החיבור הפשוט ביותר – בעיטה חזקה לרשת, קליעה מדויקת ממרחק. לכן מדובר בענפים כל כך פופולריים. לכן תחושת ההתעלות ממה שמצפה לנו. סולומון ואבדיה ממש ילדים, ומה שסיפקו עד עכשיו אמור להיות רק קצה הקרחון.
אז איך זה קרה שבגינה הצחיחה צמחו שני עצים חסונים כאלה, אחד שמככב בליגת האלופות והשני שעומד להתחיל את המסע שלו ב־NBA, ומה אפשר ללמוד מהמסלול שלהם לגבי כוכבים צעירים אחרים שניתן לפתח? הנה חמש הנקודות המשמעותיות המשותפות למנור ולדני – חוץ מכישרון עצום.
רקע: הכל מתחיל בבית
זה הצעד הראשון, שמתחבר לאחד ההיבטים החשובים של תרבות ספורט שכבר הזכרנו: הבית. אין מה לעשות, ספורט זה לא מקצוע שהורים ישראלים רוצים עבור הבן שלהם, גם אם רואים פריחה בכמות המשפחות שמזהות כישרון בילד צעיר ומנסות לדחוף אותו בכוח – שזו אחת הטעויות הגדולות ביותר שניתן לעשות. ילד צריך לאהוב את האימונים וליזום את המגע עם הספורט, ובטח שלא זקוק ללחץ להיות הכוכב הבא שיביא מיליונים למשפחה.
כאן מתחיל החיבור המעניין בין סולומון ואבדיה, כי עוד לפני שהילד מגיע למערכת כלשהי, זה מתחיל בסלון - ובשני המקרים הסטארים החדשים צמחו במשפחות שמעודדות זאת. הוריו של סולומון הם מורים לחינוך גופני, אביו של אבדיה הוא כדורסלן עבר שהביא איתו משמעת ומסירות מיוגוסלביה ואמו שיחקה כדורסל והייתה אצנית מצטיינת.
בבתים בהם ספורט הוא העסק המשפחתי, קל יותר לקבל את הדחיפה ואת הבסיס הנכון. הילד לומד על ההשקעה הדרושה ומתאהב בענף מסוים, בדרך כלל כ"יורש" של אחד ההורים. ויותר מכך: ההורים מכירים את המקצוע, יודעים לייעץ לגביו, לא לאלץ את הילד, ומאושרים מכך שבחר בדרך הזו.
איתור: "סומנו" בגיל מוקדם
כולם מכירים את סיפורי הסינדרלה האלה: "לא נגע בכדור עד גיל 17 והפך לכוכב", או "התגלה על ידי סוכן בגיל 20 כששיחק בשכונה עם האחיינים שלו". תשכחו מזה. אלו יוצאי הדופן. בעולם ספורט שמתמקצע יותר ויותר, במיוחד בענפים כמו כדורגל וכדורסל שפועלים ממש בכלים מדעיים, הפוטנציאל הצעיר צריך להתגלות בגיל מוקדם מאוד כדי שניתן יהיה להוציא ממנו את המקסימום.
במקרה של סולומון מדברים על ילד שהפגין כישרון עוד לפני שהלך לגן, אבל הנקודה הקריטית הייתה בגיל תשע. הוא שיחק בהפועל כפר־סבא, עיר הולדתו, ותפס את העין של אנשי מחלקת הנוער של מכבי פ"ת שעברה התפתחות עצומה בשנות האלפיים מבחינת איתור ופיתוח שחקנים צעירים (גם טל בן־חיים החלוץ התחיל בכפר־סבא ועבר לפ"ת). בפ"ת עשו מאמצים גדולים לגרום לו להרגיש בנוח ולתת לו את התמיכה הנכונה בשביל הצמיחה.
אבדיה התחיל לשחק כדורסל בגיל שמונה, והיה ברור שזה הייעוד שלו. הנתונים הפיזיים המרשימים שקיבל בגנים השתלבו עם יכולות משחק שבאו לו באופן טבעי. זו הסיבה שכבר בכיתה ח' אותר והוחתם על ידי מכבי ת"א. בזכות אותו "סימון" מגיל צעיר הושקעה בו עבודה, והוא קיבל – גם מהמועדון וגם מאביו זופר – הדרכה צמודה כדי להתפתח כמו שצריך.
פוטנציאל: קיבלו קרדיט כצעירים
כמה שבספורט הישראלי אוהבים לדבר על "הילד". תראו את הילד, הילד כובש, הילד ענק. זה הפך מזמן לבדיחה עצובה, כאשר מתייחסים בהקשר הזה גם לשחקנים בחצי השני של שנות ה־20 לחייהם. זה קורה מסיבה פשוטה: מאמני הכדורגל והכדורסל בארץ מבועתים משילוב אמיתי של שחקנים צעירים, אולי בגלל החשש הקבוע למשרתם, וכך הכישרון מתחיל לקבל קרדיט רק הרבה אחרי שהוא מסיים להיות טינאייג'ר.
רק בגלל הקורונה יש שינוי קל שבקלים, ורואים קצת יותר ילדים אמיתיים על המגרשים, אבל באירופה זה כבר גל שצריך להתוות את הדרך: בליגות הגדולות ביותר, ובמועדונים הגדולים ביותר, אין חשש לתת לשחקנים בני 16־17 לתפוס תפקיד מרכזי. למזלם של אבדיה וסולומון, הם זכו לכך.
בגיל 16 ועשרה חודשים, אבדיה היה השחקן הצעיר ביותר שקיבל דקות בתולדות קבוצת הבוגרים של מכבי ת"א. בגיל 17 זומן לנבחרת ישראל. הוא עשה את כל אלה בזמן שהמשיך לשחק במסגרות תיכון, נוער ועתודה, אבל החשיבות בלמידה דרך ניסיון אמיתי, מול שחקנים חסרי רחמים וגדולים פיזית, הייתה אדירה. הוא נכנס ל־NBA עם קילומטראז' שאין לשחקנים בגילו, מבחינת מה שעבר באירופה ובזירה הבינלאומית.
סולומון כבר רץ כשחקן הרכב בליגת העל בגיל 17 במדי מכבי פ"ת, ונראה שייך מהרגע הראשון, בלי היסוס בשאלה אם הוא מוכן או לא. עוד לפני גיל 17 קיבל זימון לנבחרת, למרות שהבכורה הגיעה בגיל 19. ברור שמדובר בשני כישרונות נדירים בדורם, אבל הם צריכים גם לסמן לאנשי המקצוע – יחד עם הדוגמה מכל אירופה, בכל ענף – שכיום שחקנים בגילים האלה מוכנים לקבל את ההזדמנות, וזה חשוב להתקדמות שלהם.
קפיצת מדרגה: יציאה מוקדמת לחו"ל
פרמטר שבו שניהם בחרו נכון – כי גם אחרי שעוברים תקופת נוער במקום הנכון, לא תמיד מגיעים בגיל מתאים למקומות שיהוו מקפצה וישפרו את היכולת. אבדיה וסולומון הגיעו בדיוק לסביבה שתעזור להם להתפתח. יש כאן דגש על יציאה מוקדמת מאוד מחוץ לישראל: אבדיה עושה את זה בגיל 19 כמו סולומון, כי הוא יודע כמו מנור לפניו שכאן מסתיים מה שישראל יכולה להציע לצמיחה שלו כשחקן. ב־NBA, ובקבוצה שמיועדת לכך בליגת האלופות. ישנם ילדים רבים כיום שעוברים לאקדמיות בחו"ל בגילי 14־15 ולא עושים קפיצת מדרגה. יכול להיות שכאן היה שילוב קריטי עבור סולומון ואבדיה: המתנה לגיל בוגר יותר לצד קבלת כלים ברמה הגבוהה ביותר בארץ לפני המעבר.
אולי רבים עיקמו את האף כאשר סולומון עבר לשחטאר דונייצק ולא למועדון סקסי יותר עבור האוהד הממוצע שחולה על אור הכוכבים, ורוצה לראות Solomon על גב החולצה של ברצלונה. אבל זה היה אחד המהלכים המבריקים הזכורים מספורטאי ישראלי: אלופת אוקראינה היא קבוצה עם שקט וסבלנות, שלקחה את סולומון כפרויקט. אנשי שחטאר מתמחים בליטוש יהלומים צעירים, כך הקבוצה שומרת על מעמדה, עם שליפת שמות מפתיעים מכל העולם והפיכתם לשחקנים מובילים. אם סולומון היה מוכשר כשעזב את ישראל, אז כעת כלל לא ניתן לזהות שמדובר באותו שחקן. בשחטאר לקחו את יכולת הכדרור שלו והפכו אותה לנשק שמכריע את הגדולים ביותר (וריאל מדריד תעיד על כך), ושידרגו את היעילות שלו – לא רק טכניקה, אלא גם סיומת ויצירת מצבים.
אבדיה באימון הראשון בוושיגנטון
אבל חשוב לציין שגם במכבי ת"א ידעו להפוך את אבדיה לנשק הכרחי ב־NBA – פורוורד שיודע להוליך כדור. הוא קיבל הזדמנויות רבות, גם ביורוליג, להיות השחקן שמוביל ומתכנן את ההתקפה, פוינט־פורוורד, ופיתח הבנת משחק ברמה גבוהה מאוד – אחד היתרונות הבולטים שלו שציינו בארה"ב לקראת הדראפט. זו הייתה יכולת שנותרת ברמה של פוטנציאל בלבד, אלמלא הסביבה הנכונה ששמה על כך דגש.
אופי מיוחד: הצבת מטרות, רעב וצניעות
אתה יכול לעשות הכל נכון, לפי הנקודות שהצגנו, ועדיין לא למצות את היכולת. זה כבר תלוי באישיות של סולומון ואבדיה. אצל שניהם, כנראה בגלל החינוך בבית, קרה משהו חשוב מאוד: למרות תשומת הלב בתקשורת וההישגים המדהימים, אתה לא מרגיש מהם התנשאות. הם לא משדרים אופי קשה ולא משחררים הצהרות בשביל הכותרות.
לאורך כל הכתבה ראינו שיש חיבור חזק בין המסלולים שעברו, אבל כאן זה השורש: מנור ודני הם שניים שהקדישו עצמם מגיל צעיר למטרה מסוימת, ועבדו בשבילה בכל הכוח. הם פחות מהסוג הבלייני, שייתפסו במסיבות מאוחרות או יספקו חומר למדורי הרכילות. הם הבינו מזמן שכדי להצליח צריך שכל החיים יסובו סביב תיאבון לשיפור עקבי והצלחה, על חשבון חברים, לימודים ומשפחה. קשה לצאת מחוץ לישראל בגיל 19, אבל יש להם מערכת תמיכה ואופי חזק מספיק כדי להבין שזה עוד חלק במסע. הם שניים שנראים כמו מי שלא ייתנו לשום דבר לעלות להם לראש.
