רפאל נדאל זכה ב-2020 ברולאן גארוס אחרי שנה שבה לא שיחק טניס בגלל הקורונה ואחרי שהודח בשלב די מוקדם בברצלונה, אחת מההכנות החשובות ביותר לשנת החימר. הוא הגיע לגמר וגרם לנובאק ג'וקוביץ' להיראות כמו מעריצה שנפגשת בפרטיות עם בילי אייליש. נדאל גמר את המשחק עוד לפני שלג'וקוביץ' היה סיכוי להתחיל אותו. הוא השתווה לרוג'ר פדרר במספר תוארי הגראנד סלאם (20) באותה הדרך שבה סלל את דרכו לדיון של הגדול אי פעם, באלימות אסתטית.
נדאל מסתער כעת על ההובלה. יתרון של תואר גראנד סלאם אחד לא יספיק לו. זוהי רק ההתחלה. זה לא יספיק כי לפדרר יש יתרון בדעת הקהל. אולי לא בדעת הקהל הכללית, אבל בדעת הקהל של הקובעים. פדרר הוא האמן, הרקטה שלו היא מכחול, מלבן הטניס – כן הציור. הוא חבר של העורכת של הווג. לעורכת של ווג יש הרבה השפעה על דעת הקהל. גם נדאל הוא אמן. אבל הוא אמן מסוג אחר. הוא מקביל למעצב־העל של מותג היוקרה של איקאה. הוא מוכר מלא, אבל הוא אף פעם לא מוערך על אמנותו.
נדאל לא נכנס לרולאן גארוס השנה רק כדי לזכות בו שוב. הוא מתחיל כעת מסע. זה המסע שאמור לבדל אותו מפדרר. כשההיסטוריה תשפוט, היא לא תשפוט על האסתטיקה של פדרר ועל היכולת שלו לשרטט מחדש את רוחב הקווים על המגרש. ההיסטוריה סופרת תארים. נדאל צעיר מפדרר בחמש שנים. פדרר מפורק. אם נדאל זוכה בשלוש מחמש השנים הבאות, זו הצהרה. זה גם ייתן לו כמה צעדי ביטחון מפני הסרבי שרודף אחריו.
כדי לעשות את זה, נדאל יצטרך שוב להלאים את רולאן גארוס. מה שנדאל עשה לטורניר זה מה שאמאזון עשתה לקנייה המקוונת. הוא שינה את הטורניר ואז השתלט עליו לחלוטין. הוא סוג של מונופול. איך זה קרה?
מרגיש בבית
אין משימה מודרנית קשה יותר בספורט העולמי מאשר לנצח את נדאל בצרפת. אני מתקשה לחשוב אפילו על מקבילה אליו. רולאן גארוס הוא הבית של נדאל. רבים ניסו לכבוש אותו, אבל אף אחד לא מרגיש שם בבית. נדאל הוא לא טניסאי של אינסטינקטים. הוא צריך זמן. כל נקודה והזמן שלה. המרחבים האינסופיים של חימר בצרפת נתנו לו שפע של זמן. עוד שנייה להחזיר סרב, עוד רגע כדי לבנות את הנקודה. הקהל הצרפתי למד לאהוב אותו. הוא אמן הבית. יריבים שלוקחים ממנו מערכה בטורניר יורדים לחדר ההלבשה עם חיוך של מנצחים. בואו נשים את הפרספקטיבה לתוך מספרים. אם נדאל ינצח השנה, זה יהיה התואר ה-14 שלו בפריז. עד שהגיע דור נדאל־פדרר־ג'וקוביץ', שיאן הזכיות הכולל בגראנד סלאמים היה פיט סמפראס, עם 14.
נדאל הוא אחד הספורטאים הכי תחרותיים. אי פעם. בכל ספורט. הוא לא מוותר על שום נקודה, והוא משחק כל נקודה כאילו היא הנקודה האחרונה. המרוץ שלו אחרי כדורים אבודים לחלוטין, כשהוא בפיגור 40:0 נגד ההגשה, נראה כמו משהו מטורף לחלוטין. טניסאים אחרים מוותרים, לפעמים אפילו על משחקון שלם, רק כדי להתארגן מחדש מנטלית, לנוח.
לב, כישרון, עבודה קשה, סיבולת, פוקוס. לנדאל יש את כל אלו. בנוסף, הוא גם טכנאי של טניס, יש לו סטטוסקופ למשחק. הוא יודע בדיוק איפה הכי פחות נוח לפדרר להחזיר את הסרב, ומתי במהלך משחקון ג'וקוביץ' או דומיניק תים ינסו להכות מולו את הקילר על קו האורך. זו התחושה שבה נדאל השאיר אצל הצופים ברבות מזכיותיו ברולאן גארוס: זה לא כוחות.
מתחרה נגד עצמו
עוד לפני שהטורניר נפתח חשפו המארגנים פסל ענק בדמותו של נדאל מחוץ לאצטדיון. נדאל הצטלם ליד הפסל. פסלים של ספורטאים מחוץ לאצטדיוני ספורט שבהם שיחקו הם לא תופעה נדירה. ההפך. ההבדל בין רוב המקרים למקרה של נדאל ברולאן גארוס הוא שנדאל עדיין משחק, עדיין מתחרה. ברוב המקרים, בונים וחושפים את הפסל הזה אחרי הפרישה. גם המארגנים וגם נדאל הבינו: הוא לא מתחרה כאן נגד אף אחד, חוץ מעצמו, התהילה שלו, האתוס, והמרוץ הבודד, מרתון ספרינט, של לבדל את עצמו מפדרר ולהרחיק את עצמו מג'וקוביץ'. החל מהיום, נראה אם מישהו יכול להפריע לו בבית שהוא לא בנה, אבל הפך אותו לביתו.
הטיעון שנכתב כאן קודם לגבי מספר זכיותיו של נדאל ברולאן גארוס הוא נתון שאוהבי פדרר (שחוזר לרולאן גארוס אחרי היעדרות של שנה) אוהבים לטעון. זהו טיעון לא הגיוני, אין שום היגיון בוויכוחים הללו ממילא, אבל יש בו משהו. לנדאל יש ריכוז זכיות גבוה בטורניר אחד לעומת פיזור גבוה יותר אצל שני מתחריו העיקריים. כשנדאל ניצח מחוץ לצרפת הוא נזקק לטניס אלוהי. כל גמר כזה שניצח הפך לאפי, לקלאסיקה של הספורט. אין לנדאל את היכולות הללו יותר. הטניס שהוא משחק גבה ממנו תג מחיר גופני. סוג המשטח והמשחק שמשוחק ברולאן גארוס עובד לטובתו. פה הוא חייב לנצח, טורנירים גדולים אחרים הם מותרות. המסע של נדאל לעוד תואר מתחיל היום. אף אחד לא עומד בדרכו, חוץ ממנו והמיסטיקה שלו, בגובה שלושה מטר, מחוץ לאצטדיון.
