עוד שינוי בהנהגה בוושינגטון. את הסיטואציה החדשה של דני אבדיה בוושינגטון אפשר לתאר ככה: זה כאילו שהסוכן שלו הבטיח לו תפקיד כשחקן משנה בקומדיה רומנטית עם נגיעות דרמטיות וברגע שהוא נכנס לסט הוא מגלה שמדובר בעצם בסרט אימה. במקום תפקיד של שחקן משנה, הוא מקבל סצינה פה ושם, כשהכוכב הראשי יורד להתאפר. דני אבדיה הולך להיות השאריות.
כל זה קורה אחרי שוושינגטון החליטה להביא לקבוצה את ראסל ווסטברוק במקום ג'ון וול. ווסטברוק הכדורסלן הוא שחקן על, בטופ 20 של הליגה עם כמה שנים רצופות בחמישייה הפותחת של הוויכוח "מי השחקן הכי טוב בליגה". הוא חסר פחד, תחרותי, אינטנסיבי, אתלטי ומהיר. כמו שנקרא בהמשך, גם מכונת טריפל-דאבל, לפעמים על פני עונה שלמה. זה ה-ראסל. הבעיה היא עם ה-ווסטברוק.
אין החלטה רעה שווסטברוק דילג עליה, על ומחוץ למגרש. אין זריקה רעה שהוא לא לקח. זאת אומרת אתם חושבים שזו זריקה רעה, ווסטברוק לעולם לא חושב או יחשוב שהוא לקח זריקה רעה. הכל אמור להיכנס. זה רק הרוח הדרום-מערבית הקלה ששרקה באולם והסיטה את הכדור. או מבנה הטבעות באולם ביוטה. הוא גם כמובן מעולם לא איבד כדור, זה האחרים שלא הבינו אותו. לשחק לצידו של ווסטברוק משול לנסיעה שלווה באוטוסטרדת סרגל במכונית נוחה, אבל בחלל המכונית תמיד יש את התחושה של חוסר זהירות באוויר. בכל שנייה המכונית יכולה להידרדר לתהום. אם אין תהום, ווסטברוק ייצר אותה. זה איזור המחיה שלו.
במושגים של ספורט, ניתן לתאר את שגעון הגדלות של ווסטברוק ככה: הוא שיחק לצידם של ענקי כדורסל כמו ג'יימס הארדן וקווין דוראנט וראה בהם שוליות לקוסם. הוא לא חושב שהוא מראדונה, הוא חושב שהוא הכדורגל. או לפחות הכדור.
אמן מיוסר
עונת 2016/17 הייתה עונה מטורפת של ווסטברוק. הוא הכריח כל אוהד כדורסל לרוץ בבוקר ולבדוק את הדיווח ממשחקי הלילה: השיג עוד טריפל-דאבל או לא? ווסטברוק השיג טריפל-דאבל ב-42 משחקים, חצי עונה, תוך שהוא שובר את השיא הקודם של אוסקר רוברטסון הגדול. בסוף העונה ווסטברוק השיג ממוצע טריפל-דאבל עונתי (31.6 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו-10.4 אסיסטים). מפלצת. הוא העצים את משחק ההתקפה שלו והאפיל על לברון.
זאת היתה השנה שאחרי העזיבה של קווין דוראנט לגולדן סטייט. אוקלהומה ניתנה לווסטברוק. המספרים היו מטורפים, אוקלהומה עפה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. כל משחק השאיר אחריו טעם מר: תיבת המספרים שלו התמלאה ב-30 נקודות, 15 ריבאונדים ו-12 אסיסטים, ועדיין לכל עין ריאלית היה ברור שלקבוצה היה הרבה יותר טוב בלעדיו, או בלי סגנון המשחק המטורף שלו.
ווסטברוק הוא שחקן כדורסל במקרה. הוא יותר אמן מיוסר, לא מובן. הוא לא שופט את הכדורסל בעיניים של ניצחון או הפסד, אלא יותר כמקום שבו הוא אמור להביע את עצמו. כל התקפה היא אפשרות להעלות טיעון אסתטי, כמו דוגמנית על מסלול אופנה. יפה, מכוער, או עדיף עוצר נשימה (ההגנה היא סיפור אחר). זה כמעט כאילו שהכישרון שקיבל בלידה, הכישרון שהביא לו תהילה וכסף ואוהדים, הוא בעצם הקללה שלו. הברכה שבה הוא ניחן לא נועדה להתחלק עם חברים לקבוצה ולא להתרחש לעיני אלפי צופים. ואם הבדיחה של אלוהים על ווסטברוק לא הספיקה, הוא גם הוסיף קריצה ושם אותו בתפקיד הרכז.
לא במקרה אני מזכיר פה את עניין האופנה. הוא נחשב לשחקן האופנתי בליגה. הוא מחובר לבתי אופנה רבים, יש לו ליין למשקפיים משלו, הוא ההחתמה היקרה ביותר של המותג "אייר ג'ורדן", הוא אפילו הוציא ספר שכולו מושקע במופעי הלבוש שלו, כולל הקדשה מסרינה וויליאמס ושאר ידוענים. הוא מופיע באופן קבוע בתצוגות ושבועות אופנה בארצות הברית ובאירופה ויש תמונה מפורסמת שלו לצידה של אן ווינטור, העורכת המיתולוגית של המגזין "ווג". מהבחינה הזו ווסטברוק חי חיים כפולים: האשליה הייתה ניו יורק, המציאות הייתה אוקלהומה.
במשחק הראשון שלו נגד דוראנט אחרי העזיבה של האחרון לגולדן סטייט, הוא הופיע למשחק באפוד פלואורני של צלמים, עקיצה לתחביב הצילום של דוראנט. ווסטברוק נשאל על כך, וענה, כצפוי, שאין לו מושג על מה העיתונאים מדברים. היו תקופות שהעיתונאים כל כך לא ידעו על מה הם מדברים שווסטברוק פשוט הפסיק לדבר איתם.
חייבים לדבר על קווין
ווסטברוק הוא שחקן של עבודה קשה. בין העונות, במהלך העונות, הוא היה עולה שלוש שעות לפני כל משחק כדי להתחיל ברוטינת החימום שלו. הקליעה ששייכת לו (פול-אפ ג'אמפר) היא כמעט בלתי עצירה ונחשבת לאחת מהקליעות הייחודיות של הכדורסל המודרני. ווסטברוק ואביו התאמנו על הזריקה הזו מאות אלפי פעמים במגרשים בלוס אנג'לס והדביקו לה את הכינוי "זריקת הכותנה", מפני שציפו שהיא תמיד תיכנס.
הוא רץ בטירוף, המגן שלו נס לאחור, ואז עוצר על המקום וממריא למעלה לזריקה כשגופו מאונך למקום שממנו עצר. הבעיה אצלו תמיד הייתה בקבלת ההחלטות. במקרה של התפקיד שלו, הרכז, זה כמו להגיד על מוהל שהבעיה היחידה שלו היא ידיים רועדות.
ההצלחה של דוראנט ו-ווסטברוק במשך שמונה שנים הייתה מדהימה. הם היו הפכים גמורים, על ומחוץ למגרש. דוראנט היה צריך תמיד להוכיח שכולם צודקים בכל הכתרים שקשרו אליו. ווסטברוק היה צריך להוכיח לכל העולם שהם טועים. שניהם היו טיפוסים גדולים מהחיים ששיחקו עבור עיירת שדה (במושגים אמריקאיים). החיבור ביניהם היה מלאכותי, ההיפרדות טבעית. דוראנט היה מרכז הבמה, הוביל את הליגה בנקודות. ווסטברוק הוביל את הקבוצה באיבודי כדורים. נמאס לו להיות הגיטריסט שפעם בכמה זמן נותן סולו גיטרה בהופעה. הוא רצה להיות ההופעה. ככה דוראנט הלך.
כשהלך הוסרו המסיכות מעל כל הניסיונות שלהם להראות שהם קרובים וחברים לקבוצה. דוראנט ו-ווסטברוק שנאו אחד את השני. כשדוראנט עזב אחרי שהקבוצה איבדה יתרון 1:3 בפלייאוף לגולדן סטייט, ווסטברוק שנא אותו אפילו יותר. הם הגיעו לגמר ביחד כבר בגיל 23, והופיעו בגמר המערב בארבע משש השנים הבאות. הם היו אמורים להצליח או להיכשל ביחד. דוראנט זכה שנה לאחר מכן באליפות. ווסטברוק נשאר עם סולו הגיטרה שלו. איך נשמע סולו גיטרה כשמנגנים עם יד אחת?
דני אבדיה הולך לשחק עכשיו לצידו של שחקן שלעולם לא ממש התבגר (ווסטברוק מעולם לא התגלח אפילו), בעיקר לא על הפרקט. אני לא יכול לחשוב על תכונה אחת של ווסטברוק כעת שבה הוא טוב יותר, בוגר יותר, אחראי יותר משהיה כשנכנס לליגה. הוא עוד לא התבגר, אבל הוא כבר בדמדומי הקריירה שלו, גם מבחינה ספורטיבית (הגעה לוושינגטון היא כמו מעבר לבית אבות, תחנה אחת לפני הסוף), וגם מבחינה אישית (הכדורסל של ווסטברוק מבוסס על כוח ומהירות מתפרצת, זה כדורסל שנחלש עם השנים).
אבל אבדיה אמור ליהנות מלשחק לצידו. זה קודם כל לשחק ליד סופרסטאר, אבל לא סופרסטאר שגרתי, כזה שפחות מתעניין בתוצאה ויותר באיך שהיא נראית. זה גם הסגנון של לרוץ בכל מחיר, לשים את היריב על העקבים, סגנון שמתאים לאבדיה וייתן לו הרבה זריקות חופשיות במשחק המעבר וליי-אפים במשחק הריצה. בהגנה זה יהיה קצת פחות כיף, כך גם במשחק העומד. אבדיה, לראשונה בקריירה שלו, הולך לא לשחק כדורסל אלא להרגיש מה אומר המושג "לחיות בסרט".
