הכדורגל האמריקאי עשה החל מסוף שנות השמונים ניסיונות נואשים להחיות את עצמו. בעלי הקבוצות ואנשי הפרסום הבינו את הפוטנציאל הגלום במשחק הכי פופולרי בעולם, אבל היה מדובר במשחק שנגד כמעט את האתוס האמריקאי: בלי תוצאות גבוהות, בלי סיפוק מידי, השערים בו לא מגדירים את המשחק, אלא רק תוצאה של כל הפרטים שלו, כמעט בלי גיבורים, שלא לדבר עם משחק בלי הפסקה לפרסומת. בשנות ה-70 הובא לקוסמוס הניו יורקית פלה המזדקן, ביחד עם עוד כמה כוכבים בינלאומיים בשלהי הקריירה. ב-1994 זכתה אמריקה באירוח המונדיאל.
אבל זה היה כמו לבנות פנטהאוז בלי קומות תחתיו. המונדיאל נתן לאמריקאים את הדחיפה והידע, ביחד עם גלי הגירה עצומים מדרום אמריקה ואפריקה, יבשות חולות כדורגל, אמריקה התחילה לבנות תשתיות, אצטדיונים, מושג "אמהות הכדורגל" נולד, הכדורגל נכנס לתוכניות הלימודים, ההצלחה של נבחרת הנשים דחפה את הסיפור קדימה. הליגה המקצוענית הוקמה. עכשיו אמריקה רק הייתה צריכה את הפלה שלה, את הפרצוף שיגדיר את הענף ויהיה חלון הראווה שלו. כיוון שאמריקה לא מצאה אחד כזה, היא המציאה אותו.
פרדי אדו נולד בשני ביוני 1989 בטמה, עיר נמל 30 קילומטר מבירת גאנה, אקרה. אמו זוכרת שהעיניים שלו היו נדלקות בכל פעם שהיא החזיקה כדורגל מעל ללול שלו. בניגוד לפלה שהיה ממלא גרביים בעיתונים ככדור, אדו היה מקבל כדורים אמיתיים מאח של אמו שגר באמריקה. בגיל ארבע הוא התחיל לשחק מהבוקר עד הלילה, יחף על מדרכות מלאות בזכוכיות. תמיד שיחק עם ילדים גדולים ממנו. תוך זמן קצר קיבל את הכינוי פלה, על שמו של עבדי פלה, אגדת הכדורגל הגנאית.
בגיל שמונה זכתה המשפחה בהגרלת גרין קארד ועברה לגור במרילנד, ארה"ב. האב עזב את המשפחה זמן קצר לאחר המעבר. האמא החזיקה בשתיים ולפעמים שלוש עבודות כדי לשמור את המשפחה מעל המים. הוא הצטרף למשחק הראשון שלו ביבשת החדשה, שוב נגד נערים גדולים ממנו בהרבה, כשהוא לבוש בג'ינס שחור, חולצה כתומה וכובע של מיקי מאוס, ובקושי נגע בכדור או זז על המגרש, אבל בכל פעם שהכדור נגע באדו החלו ניצוצות. המאמן של הקבוצה היריבה, סוכן ביטוח בשם ארנולד טרצי, התאהב באדו וביקש מהמשפחה לפרוש עליו את חסותו. אדו הצטרף לקבוצת הכדורגל של טרצי שנדדה במסעות משחקים ברחבי הגלובוס. הוא קרא לו דוד ארנולד. בגיל 11 הוא שיחק בטורניר באיטליה ואינטר הציעה עבורו 750,000 דולר. אמו של אדו סירבה כי רצתה שהוא יסיים את ללמוד בארה"ב.
זמן קצר לאחר מכן אדו נשלח לאקדמיה למצוינות ספורטיבית בפלורידה, מדובר באקדמיה שבה התחנכו מריה שראפובה, אנדרה אגאסי וטייגר וודס. אדו למד שם איך להתנהל מול התקשורת והקהל, איך לדבר, פסיכולוגים הרצו לו שעות על הצד המנטלי של הספורט. רק שאדו היה צעיר מדי, הוא רצה לשחק. כדורגל הוא פחת למד שם.
"השחקן הצעיר הטוב בעולם"
בגיל 14 פרדי אדו הוחתם על ידי ליגת הכדורגל האמריקאית. במסיבת עיתונאים במדיסון סקוור גארדן ראשי הליגה אמרו עליו שהוא "השחקן הצעיר הטוב בעולם". הליגה הציבה אותו בקבוצת הכדורגל של וושינגטון כדי שיהיה קרוב ללימודיו אבל גם כדי שלא יילך לאיבוד בעיר כדורגל קטנה. עד אדו שחקנים הרוויחו משכורת של מורים וחלקם אפילו עבדו בעבודה נוספת כדי להשלים הכנסה. שכר המקסימום היה 275,000 דולר, אבל אדו קיבל חוזה של חצי מיליון דולר. וזה היה רק תקציב הפיצוחים שלו.
נייקי החתימה אותו על חוזה של מיליון דולר והוציאה נעל כדורגל חדשה על שמו תחת המותג "אגדה", הוא עשה פרסומת לפפסי ביחד עם פלה (שכינה אותו "מוצרט של הכדורגל"), הפרצוף שלו כיכב על קופסאות של דגני בוקר. הוא הופיע בתוכנית האירוח של דייויד לטרמן כשהוא מלביש חולצה על גופו בעודו מחזיק את הכדור על הצוואר. הוא היה הסיפור המושלם: ילד בליגה של גדולים, עם חיוך מקסים, מנומס, עזב את גאנה לאמריקה אבל סירב לעזוב את אמריקה עבור איטליה, ילד המהגרים שדיבר אנגלית בלי רמז של מבטא, מבנה הגוף, אפילו השם שלו. הוא היה השגריר המושלם, הגואל.
בתוך כל הקרקס הזה נשכחו שני דברים: הוא היה רק בן 14. הוא קנה לאמא שלו ג'יפ לקסוס יוקרתי לא רק כדי לפנק אותה ולהביע את אהבתו, אלא גם כדי שיהיה לו טרמפ חזרה מהאימונים. והוא לא למד כלום על כדורגל. הוא לא למד הגנה, ולא טקטיקה, מוסר העבודה שלו היה נמוך ואם הכדור לא היה אצלו ברגל הוא לא זז. "עם הכדור הוא היה ילד פלא, בלעדיו הוא היה ילד אבוד", אמר עליו מאמן. הוא דרש את הכדור בכל הזדמנות, עד שלחבריו לקבוצה נמאס למסור לו רק כדי לא לראות את הכדור בחזרה. זה הספיק כששיחק בקבוצות הנוער, במסגרת הכדורגל האמריקאי שמבוסס על משמעת, כושר גופני מטורף וסדר, להטוטי הכדור של אדו בלטו, אבל בליגה של הגדולים נדרש ממנו הרבה יותר.
מהרגע שהתחיל לשחק בוושינגטון התחילה ה"פרדימניה". מאות נערות היו מגיעות למשחקיו וצורחות בכל פעם שנגע בכדור. חלקן התעלפו. התקשורת התגודדה רק סביבו, אפילו אם לא שיחק. חבריו לקבוצה התייחסו אליו באבהות, אבל גם בקנאה שגבלה בטינה. הם לא אהבו את היחס המיוחד, את התהילה לפני שעשה משהו, את המשכורת הכבדה. חלק אחר דאג לילד בן ה-14 שהילך על חבל מאוד דק שבין יחסי ציבור לחשיפת יתר. אחרים שמעו איך מומחי שיווק מהליגות הגדולות מדברים עליו כמייקל ג'ורדן או טייגר וודס הבא והבינו: אם מניית פרדי אדו תצליח, הם לא יצטרכו לעולם לעבוד בעבודה נוספת. אם אדו יצליח, הכדורגל האמריקאי יזכה בניצוץ שהוא זקוק לו כדי להפוך לאש.
בשנה הראשונה של אדו בליגה קרו הדברים הבאים: החולצה שלו, הייתה החולצה הכי נמכרת בליגה, משחקיו משכו בממוצע 5,000 צופים יותר ממשחקים בלעדיו הליגה החליטה למקם את האולסטאר בוושינגטון והמציאה הזמנה מיוחדת של הקומישינר לאדו להשתתף במשחק, והקבוצה שלו זכתה באליפות.
אבל הבקיעים הראשונים, הסדקים, כבר התחילו להתגלות במניית פרדי אדו. המאמן היה צועק את השם שלו יותר מכל שם אחר באימונים בגלל שאדו לא רצה לזוז בלי הכדור, או לעשות הגנה או ללמוד טקטיקה, השחקנים האחרים לא כיבדו אותו בגלל שלא עבד קשה האימונים, הוא נכנס למשחקים רק בשלהי המשחק כשכבר לא יכול היה להשפיע. ממניה שהייתה אמורה לקחת את הכדורגל האמריקאי למקום אחר הוא הפך לשורד, למישהו שלא מתבלט לרעה. אתה לא מקבל חוזה של מיליון דולר ואף אחד לא מתעלף בגללך אם אתה רק לא מתלבט לרעה. העיתון המקומי מרח כותרת "פרדי המתאדה", אחרי המשחק השישי שלו במועדון. הוא ניסה להתחמק מהשאלות על גילו האמיתי.
לאדו עצמו נמאס מהתהילה. הוא רק רצה שיעזבו אותו. הוא היה נפגש אחרי האימונים עם חבריו, יורד למרתף ביתו ומשחק איתם במשחקי ווידאו. בלי משמעת, בלי לחץ על הכתפיים, בלי מאמן, אדו היה חוזר להיות אדו הרקדן, הקוסם, הילד מעיירת הנמל בגאנה. אדו האמיתי היה בוחר את אדו הווירטואלי במשחק המחשב, ומפיח בו חיים, בלי הציפיות.
במציאות הדברים היו הרבה יותר מסובכים. הוא התלונן על דקות משחק בעיתונות והושעה ממשחק פלייאוף. פתאום גם דיברו עליו בתור אחד שלא רק שהכזיב את התקווה של גאולת הכדורגל האמריקאי, אלא גם בתור אחד שלא הצליח לסלול את הדרך לכדורגלנים שחורים. הלחץ התחיל להכריע אותו. הוא קנה את כל מה שכתבו ואמרו עליו, הוא עוד לא הבין שהוא עוד לא הוכיח שהוא שווה את הכסף ששמו עליו. שהוא רק מניה.
הוא שוחרר מוושינגטון אחרי שלוש שנים, והתחיל במסע שכלל 13 קבוצות ב-13 שנים על פני שלוש יבשות. שתיים באמריקה, שתיים מהצמרת העולמית (בנפיקה ומונאקו שהביאה אותו בעיקר בגלל התהילה), וקבוצות אחרות שאליהן אתה מגיע בעיקר בגלל שאין לך שום מקום אחר ללכת אליו: משחק אחד בקבוצה סרבית, שני משחקים בקבוצה ברזילאית, עונה בקבוצה פינית ועוד עונה בקבוצת המשנה שלה. הוא טס פעם אחת לפולין לחתום על חוזה רק כדי לגלות שההצעה לא הייתה על דעת המאמן. אם בנוער הוא כבש בקצב של שער לכל שני משחקים, בחמש השנים שלו בנבחרת הבוגרים הבקיע רק שני שערים. ב-13 השנים שלו אחרי וושינגטון הוא כבש רק 17 שערים. רק שתי קבוצות האריכו לו את החוזה ליותר מעונה אחת.
הוא עדיין מפורסם אבל קריירת הכדורגל שלו לא לקחה את המסלול המתוכנן. הוא בילה שנים בחיפוש אחרי קבוצה שבה הכישרון שלו יכול היה לפרוח. לכל מקום שהוא הגיע אלפי אוהדים חיכו לו, שואגים את שמו. שאגות ששככו בכל פעם שנגע בכדור. התוכן תמיד הכזיב, אבל אולי המעטפת הייתה שקרית, גדולה הרבה יותר ממה שהכישרון שלו הבטיח, בטח כשמדובר בילד בן 14.
כמו גוף בלי נשמה
פרדי אדו בן שלושים ואחת. זה הגיל שבו המנטליות, הניסיון והחכמה של ספורטאי משיגים את היכולות הפיזיות והכישרון שלו והן נפגשות בצומת "הניצוצות". בשנה שעברה אדו אימן בני נוער בוושינגטון. אף קבוצה לא רצתה יותר לתת לו צ'אנס. היו להם כישרונות צעירים אחרים, אולי פחות מוכשרים אבל הרבה יותר משקיענים. בתמונות מהשנים האחרונות הוא נראה כמו גוף בלי נשמה, בלי רעב לכדורגל, אדם זקן, עתיק. הוא התאדה בלי להשאיר שום רושם על הכדורגל. הכדורגל האמריקאי תקוע כמעט באותו מקום. הוא נאשם באשמת הספורט מהחמורות: הוא לא ניצל את המתנה שקיבל מאלוהים. פרדי אדו היה אמור להיות מניית מנצחת, והמנייה פשוט קרסה מהציפיות. הוא היה עטיפה מבטיחה בלי תוכן.
לפעמים כשאתה לא מצליח להיות מי שהיית אמור להיות, אתה פשוט מאבד את התחושה של מי אתה באמת. לפעמים שאתה כבר באמת רוצה, אתה כבר לא יכול. בתחילת השבוע פרדי אדו חתם על חוזה בקבוצת אוסטרלן מהליגה השוודית השלישית.
