הפאתטים

פונטי, סמדג'ה והאיפון לסיפוח
"הסכם השלום עם האמירויות? זה הכל בזכות הג'ודו. הכל החל לפני חמש שנים, כשנסענו לאבו־דאבי והתחרינו ללא דגל וללא המנון. שם החלו היחסים ופרצנו את הדרך". כך הכריז השבוע משה פונטי, יו"ר האיגוד שמרבה לטפוח לעצמו על השכם. כמי שמקפיד גם ללקק למי ששולט בתקציבים, הוא לא שכח את "השרה מירי רגב, שהייתה איתנו בנסיעות שהגיעו לאחר מכן". ברור, הכל התחיל ממשה וממרים.
"בביקור השני באבו־דאבי, ראש מערך האבטחה זיהה אותי וקרא לי 'פונטי, פונטי'", השוויץ אבו נפחא, וסיפר על שיחה מרגשת שקיים עם נאסר אל־תמימי, מנהל הכספים של האיגוד העולמי, שאמר לו: "ידידי היקר, הכל קרה בזכות הג'ודו". על הסיפוח שחטף איפון בחסות נשיא ארה"ב, הטרמפיסט לא דיבר. אולי בגלל שהאפוטרופוסית שלו מהממשלה הצהירה לאחרונה: "זה לא סיפוח, זה שטחים שלנו, שאבותינו ואמותנו הסתובבו בשטחים האלו". היא תמיד הייתה שטחית.
6 צפייה בגלריה
גראנד פרי
גראנד פרי
משה פונטי. הביא את השלום?
(צילום: אורן אהרוני)

6 צפייה בגלריה
משה פונטי ואורן סמדג'ה
משה פונטי ואורן סמדג'ה
משה פונטי ואורן סמדג'ה
(איור: אופיר בגון)
למשימת סיפוח האיגוד להסכם עם המליינים מהמפרץ נרתם כמובן עוד אחד שמרבה לייחצן את עצמו, מאמן הנבחרת אורן סמדג'ה. במקביל נשלחו לתקשורת ג'ודאים שביקרו בנסיכות כדי לקבע את חלקם בספרי ההיסטוריה. "הספורט שימש גשר לשלום הרבה לפני שנחתם ההסכם הרשמי בין המדינות", סיפר פיטר פלצ'יק שהתחרה שם ב־2017 וזכה בזהב ב־2018. לא בטוח שזה מה שחשו השייח'ים המקומיים ב־2010, כשאנשים עם מחבטי ובגדי טניס הגיעו לחסל את הטרוריסט מחמוד אל־מבחוח.
מעניין, אבל באתר איגוד הג'ודו העולמי העלו השבוע על נס את פועלם של הנשיא האוסטרי מריוס ויזר ושל השייח' אל־תמימי, ש"עשו את הבלתי ייאמן" והרימו "תרומה צנועה להתפתחות ההיסטורית". אדריכל השלום פונטי לא הוזכר, מה שמחייב שיעור קצר בהיסטוריה לרודפי הכבוד וחולי הפרסום מישראל.
כבר בקיץ 1993, כשפלצ'יק היה בערך בן שנה וחצי, חל קירוב לבבות ואינטרסים בינינו לבני דודינו עתירי הנפט. יצחק רבין ויאסר ערפאת ניסו לשחק אותה פונטי ואל־תמימי, וחתמו על הסכם אוסלו. חודש לאחר מכן ביקר באבו־דאבי העיתונאי הוותיק גד ליאור, דיווח ב"ידיעות אחרונות" על קבלת פנים לבבית והצטלם ב"שוק הזהב" עם סוחר בשם איברהים, שאמר לו: "הלוואי יהיה שלום, והישראלים יבואו לקנות פה וישאירו הרבה כסף". השבוע, אגב, איברהים לא התקשר לליאור כדי לומר לו: "ידידי היקר, הכל התחיל בזכות המסחרה".
6 צפייה בגלריה
פיטר פלצ'יק
פיטר פלצ'יק
פיטר פלצ'יק. גם הוא התלהב
(צילום: AP)
מיניסטרים מישראל, תסלח לנו שרת הרוח והצלצולים, התקבלו שם בחום כבר בתחילת המאה. הראשון, ב־2003, היה מאיר שטרית, ובעקבותיו הגיעה למפרץ שורה ארוכה של פוליטיקאים, מדענים, אנשי עסקים וביטחוניסטים – כי חוץ מהכסף הגדול, יש לשתי המדינות גם אויבת משותפת. כלומר, לא השלום הוא שקירב בין הצדדים אלא המלחמה.
גם את הספורטאים שביקרו שם ראשונים – הטניסאים אנדי רם (2008) ושחר פאר (2010), או נבחרת השחייה (2013), פונטי, סמדג'ה ופלצ'יק לא סופרים. אז נכון, המדליסטית הראשונה באבו־דאבי הייתה ג'ודוקא, ירדן ג'רבי ב־2015, אבל לך תעשה היום יחסי ציבור לאיגוד עם אחת שכבר פרשה, ומנסה לעשות שלום עם אסי בוזגלו בפיליפינים.

המחדל

ארגון הגג של דנילוביץ' וברקת
ב־21 בספטמבר 2015 לבשה העיר באר־שבע חג. אצטדיון טוטו־טרנר נחנך ברוב הדר (צביקה, המנחה, שעלה לאוקטבות פומפוזיות), לפני משחק נגד מכבי חיפה. למרות שהמימון בא מכספי ציבור, למרכז המגרש עלו יעקב טרנר בכבודו ובעצמו, ראש העירייה רוביק דנילוביץ', שר הפנים והמשנה לראש הממשלה סילבן שלום, ובעלת המועדון אלונה ברקת. כמה שעות קודם, חשוב מאוד להדגיש, השתתף דנילוביץ' בטקס קביעת המזוזות.
לפני יותר מחודשיים התגלו ליקויים בטיחותיים בגג המבנה, והוחלט לסגור אותו לאלתר מחשש לשלום הציבור. הקבוצה שנותרה ללא קורת גג החלה לנדוד למגרשים אחרים, והאוהדים שאינם מורשים להגיע מפאת הקורונה מחפשים מפלט בקבוצת הפייסבוק שלהם. "ספגנו מכה אחר מכה, כשהקשה מהן היא איבוד הבית", נכתב שם, וברקת בטח נעלבה עוד יותר. מהטוטו, משום מה, לא מציעים לציבור הימורים על מועד החזרה המשוער.
בתחילת החודש הודיע ראש העירייה כי הנחה (הפעם הוא דילג על שירותיו של הדר) את הגורמים המוסמכים לטפל בבעיה, לצד הליך משפטי נגד האחראים למחדל. תאריך לתחילת העבודות אין. ה"אחראים" שעליהם דיבר דנילוביץ' – מתחומי ההנדסה והקונסטרוקציה – בהחלט צריכים לשלם את המחיר, אבל הם לא נטלו חלק בטקס החנוכה רב־הרושם. קולם של הכוכבים האחרים במעמד גזירת הסרט והקופון לא נשמע. שלא לדבר על הרב שהתקין את המזוזות, והותיר הכל בידי שמיים.
6 צפייה בגלריה
ברקת ודנילוביץ', נעלמו
ברקת ודנילוביץ', נעלמו
ברקת ודנילוביץ', נעלמו
(צילום: ישראל יוסף)

החוצפה

בי"ס לחשבונאות במכבי חיפה
בקיץ שעבר, לפני שמכבי ת"א שוב עשתה לה בית ספר בליגת העל, הודיעה מכבי חיפה על פתיחת בית ספר לילידי 2014–2006 (לפי קבוצות גיל) במגרש העירוני בטירת כרמל, בשיתוף העירייה. המחיר: 250 שקל לחודש, מספטמבר 2019 עד יוני 2020 – כלומר 2,500 בתשלום מראש.
לאחר פרוץ הקורונה הופסקה מטבע הדברים הפעילות למשך חודשיים, ובסיומה קיבלו ההורים הודעה כי תחודש במתווה אחר. פרט לשינויי הימים והשעות, נמסר להם כי במקום המגרש העירוני הסמוך למגוריהם בטירת כרמל, יתקיימו האימונים במגרשי קצף בחיפה. בנוסף, לטענת הורים של 45 ילדים, קוצרו האימונים בחצי שעה. עקב השינוי המהותי הם דרשו החזר כספי מלא מהיום שבו הופסקה הפעילות ועד תום התקופה. במכבי חיפה הציעו להם החזר עבור חודש אחד בלבד, והודיעו שישקלו החזר של חודש נוסף.
ההורים הגישו תביעה לבית משפט השלום בחיפה, באמצעות עו"ד נאור חזות. במכבי חיפה, מנגד, טענו כי "חלק גדול מההורים הסכימו למתווה וחלק אחר בחר שלא. להורים שבחרו לא לשוב לפעילות הוצע פיצוי, החזר כספי של חודשיים מתוך שלושה חודשים, וזאת בשל הוצאות שנכפו על המועדון גם בתקופת הקורונה. לצערנו חלק מההורים דחו פשרה זו והחליטו לתבוע בבית המשפט את ההפרש".
6 צפייה בגלריה
יעקב שחר
יעקב שחר
יעקב שחר. מה עם פיצוי להורי השחקנים?
(צילום: ראובן שוורץ)
למרות התגובה, הורים שפנו למועדון כדי לקבל החזר כספי לא זכו אפילו למענה. למה? "כי זה בתביעה", נמסר לי אתמול ממכבי חיפה. ויש גם בשורות טובות: לפי פרסום מאתמול, הצליח המועדון לקצץ 50 אחוז משכרו של רמי גרשון, שייאלץ להסתפק מעכשיו בכ־250 אלף יורו בלבד. אבל החזר של 900 שקל להורים של 45 ילדים, עבור סחורה שלא קיבלו, נשמע להם מוגזם. מצד שני, ייאמר להגנתם של ראשי המועדון, גם הם זורקים כבר שנים כסף על כלום.

המורשת

אבדיה, ברקוביץ', בן־זקן והגנים
שני תפוחים ועץ אחד התראיינו בשבוע האחרון, וחסכו לכולנו עבודת שורשים.
הראשון הוא ליאור ברקוביץ', שאביו ניסה לסדר לו קבוצה אפילו באנגליה, למרות שלא פגע גם בישראל. כשהיה בן תשע והושאר על הספסל במכבי הרצליה, עלה אבא איל לאוטובוס השחקנים, דחף, איים וקילל את מאמנו. "בגלל שאני הבן של, המאמנים היו עושים לי דווקא", התבכיין הצאצא בן ה־22.
6 צפייה בגלריה
ליאור ברקוביץ' בזמן משחק
ליאור ברקוביץ' בזמן משחק
ליאור ברקוביץ'. עשו לו דווקא?
(צילום: ברני ארדוב)
השני הוא טום בן־זקן (25), לא מהשחקנים הבולטים במ.ס אשדוד (בלשון המעטה), שהפך באופן מפתיע לקפטן. הוא סיפר איך כבר בילדים אבא ג'קי "היה עומד על הגדר וצועק ומכוון אותי לאורך כל המשחק", וטען שהגיע לאן שהגיע רק בזכות עצמו. ברור.המרואיין השלישי, זופר אבדיה, סיפר איך גם בימים גשומים היה מוריד את בנו דני בתחנת האוטובוס עם כרטיס "רב קו", והדגיש כי מעולם לא התערב או אמר מילה למאמן של הילד.
בהצלחה לשלושת התפוחים, כולל השניים שנשארו ברפובליקת הבננות.

"לפני הקורונה לייפציג הייתה מאוד תחרותית לבאיירן, אבל בסוף באיירן השאירה גז"
אלי גוטמן חופר כהרגלו, ומגלה מרבצים חדשים בבונדסליגה