ואולי בכל זאת סאגת עלייתה ונפילתה של הסופר-ליג עוד בטרם ממש נולדה, היא סיבה לאופטימיות. אולי דווקא בין הטיפות השוצפות של גשם הציניות החומצי שהונחת על ראשי אוהבי הכדורגל ברחבי העולם בימים האחרונים, אפשר עדיין למצוא שיירי רומנטיקה שחשבנו, גם הרומנטיקנים שבינינו, שנכחדה כבר.
ראשית, צריך להעמיד דברים על דיוקם באופן הפשוט ביותר: לא היה כאן קרב בין בני אור לבני חושך. אפילו לא קרוב לזה. כמו תמיד, היה כאן מאבק כוחות ואינטרסים בין החזקים ביותר לחזקים ביותר, שהתנהל מעל ראשם של החלשים. לעיתים זה נעשה תוך התעלמות מוחלטת מצורכיהם ובכלל מעצם קיומם של אותם חלשים. לעיתים, ממש תוך רמיסה ודריכה על ראשיהם של אותם חלשים. ובדרך כלל, באופן משפיל ובוטה הרבה יותר, זה נעשה תוך שימוש מעוות ושקרי בצורכיהם של החלשים כחלק מהפרופגנדה לקידום האינטרס של החזקים.
במילים אחרות, כאשר נציגי אופ"א, ארגון מושחת וחסר רחמים, כזה שיש לו שכבות על גבי שכבות של דם על הידיים מוסתרות מתחת לכפפות משי מבריקות, הזדעקו שהקמת הסופר-ליג תפגע בקבוצות הקטנות, באוהדי הכדורגל ובשחקנים - זה היה רק מתוך הבהלה שאחזה בהם, שמא השליטה והכוח בו התרגלו כל כך להשתמש לרעה, עלולים לעבור לידיים אחרות. שגם הם, כמובן, יקפידו להשתמש בו לרעה.
במובן מסוים, היה משהו ישיר יותר, לפרצוף ועם פחות מסכות הסוואה, באופן שבו תוארו מטרות הסופר-ליג: המסר המרכזי היה "אנחנו לא עושים מספיק כסף ורוצים לעשות יותר". נכון, שקרים כמו "זו לא תהיה ליגה לעשירים בלבד" צורפו כמס שפתיים, אבל נשיא ריאל מדריד פלורנטינו פרס, למשל, אפילו לא טרח להסביר איך מתיישב הפרדוקס בין האמירה הזו לבין המבנה של הליגה כפי שהוצג.
התחושה הייתה שאנחנו בדרך לקרב כיפופי ידיים פוליטי, משפטי ובעיקר ציבורי-תדמיתי, שיימשך במקרה הטוב חודשים ארוכים. בסופו, הייתה אמורה להגיע איזו דרך אמצע שתחזק את כל החזקים ותחליש את כל החלשים. קפיטליזם, נו. "טהור", כמו שאומרים.
אלא שאז קרה דבר מפתיע: יכול להיות שההפחדות של אופ"א בדבר הפעלת סנקציות נגד שחקנים וקבוצות (אף שדי מהר היה ברור שאלו איומים חסרי שיניים) הם שגרמו לשטח להתעורר. אבל לפחות באופן חלקי, דווקא הזחיחות והאטימות הדורסניות שבהן התנהל הוויכוח הזה הם שהוציאו אוהדים לרחובות, קפטנים לרשתות החברתיות, ומאמנים אל מסיבות העיתונאים.
"אנחנו לא אוהבים את זה ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. זו עמדתנו הקולקטיבית. המחויבות שלנו למועדון הכדורגל הזה ולאוהדים שלו היא מוחלטת וללא תנאי. לעולם לא תצעדו לבד". זו הייתה ההצהרה שהוציאו, לדוגמה, שחקני ליברפול. זה הגיע אחרי שאוהדי הקבוצה, ואוהדי קבוצות נוספות באנגליה ובאיטליה, יצאו להפגין נגד המהלך שיזמו ראשי המועדונים - מאחורי גב השחקנים והמאמנים יש לומר. קהילת הכדורגל הרגישה מותקפת ונעמדה על רגליה האחוריות.
גם יורגן קלופ מתח ביקורת פומבית, שהייתה המשך עקבי לעמדה שהציג בעבר בנוגע למפעל. מאמן מנצ'סטר סיטי פפ גווארדיולה היה אפילו נוקב יותר, והקפיד לציין גם את העוולות של אופ"א עצמה (והביא כדוגמה את ההיעדרות של רוברט לבנדובסקי מרבע גמר ליגת האלופות לאחר שנפצע בחלון הבינלאומי של מוקדמות המונדיאל, שמאורגנות על ידי אופ"א). שניהם סיפרו שעודכנו בדבר המהלך רק ביום ההכרזה עליו.
לא עבר זמן רב עד שהקבוצות האנגליות הבינו שהן נכנסו לבור עמוק מדי, והתחילו לחצוב את דרכן החוצה ממנו. הגדיל לעשות הבעלים של ליברפול ג'ון הנרי, שפירסם סרטון בן שתיים וחצי דקות בטוויטר שבו הוא מתנצל בפני קלופ, שחקני הקבוצה והאוהדים על מה שהוא הגדיר כ"הפרעה", או "שיבוש" (Disruption) שגרם להם.
המהירות שבה הדברים קרו, מרגע ההכרזה ועד ההתפוררות המוחלטת של הקונספט, מעוררת מחשבות לגבי העולם החדש שאנחנו חיים בו. זה נראה כאילו שבעלי הקבוצות שהובילו את המהלך, כולם גברים, כמעט כולם לבנים, רובם מבוגרים או מבוגרים מאוד, פיספסו משהו לגבי איך שהדברים מתנהלים בימינו, והקלו ראש באינטנסיביות של זירת הרשתות החברתיות. ההצהרות המפוצצות של פרס בראיון לטלוויזיה הספרדית הגיעו יותר מיממה אחרי ההכרזה על הקמת הליגה. עד אז דעת הקהל כבר הייתה במומנטום אדיר נגדו.
אם לסיים באפשרות האופטימית שאיתה פתחנו, הרי שהפעם, בדרך פלא כלשהי, אלו שתמיד נשארים מוגנים, לא משנה מה יעשו - נתפסו לא מוכנים כאשר העם קם, אמר את דברו ונקט עמדה מעשית. זו הייתה תגובה כל כך נרחבת ונחרצת, שהיה בה די והיא לא נאלצה לעמוד במבחן המעשה. בדרך כלל, בעלי השררה והכוח הם אלו שיכולים להסתפק באיום מבלי להיאלץ לממש אותו (הפסימיסטים יגידו שזה מה שקרה גם הפעם: אופ"א איימה והשחקנים נבהלו והגיבו). הפעם, החרב התהפכה והעם עשה את זה. אולי, רק אולי, אפשר לדמיין עתיד טוב יותר בכדורגל האירופי בזכות התנועה החדשה הזו.
