ביום רביעי הקרוב, ה-17 בפברואר, מיקי ברקוביץ' יציין את החגיגה הכפולה שהתאריך הזה מביא איתו כבר 44 שנים. קודם כל, מדובר ביום הולדתו של מיקי, כבר לא ילד, ובכל זאת צעיר נצחי שימלאו לו 67. אבל מאז 1977, עבור גדול הכדורסלנים של ישראל מדובר גם ביום בו היה מגיבורי ה־79:91 ההיסטורי של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה בווירטון.
אחרי ארוחת הצהריים הקבוצתית בבלגיה, כמה שעות לפני אותו משחק היסטורי, מנהל הקבוצה דאז, שמלוק מחרובסקי, שאל את חתן השמחה מה הוא מאחל לעצמו ביום הולדתו ה-23. על איזו מתנה מיקי חשב? הוא הצטרף לאופטימיות של המאמן רלף קליין, שדיבר מראש על ניצחון: "השבתי לשמלוק שאני רוצה לקוות שעם ישראל יזכור את התאריך, ובכל שנה, כשיחזור ה-17 בפברואר, שאנשים יזכרו ויחגגו", אומר מיקי. והוא דאג להעניק לעצמו את המתנה – חתן יום ההולדת חגג 23 עם 20 נקודות על הראש של הרוסים האימתניים, והוביל למשפט הנצחי של טל ברודי: "אנחנו במפה ונשארים במפה". למרות שש זכיות בגביע אירופה לאלופות ואינספור תארים אחרים, זה ניצחון שתפס מקום של כבוד בהיסטוריה המפוארת של מכבי ת"א כאחד הגדולים בכל הזמנים.
רק להזכיר למי ששכח (או לא ידע): לא היה מדובר במשחק גמר, ובכל זאת הוא התקיים במדינה נייטרלית. הסיבה הייתה ששתי היריבות של מכבי ת"א בבית המוקדם בגביע אירופה לאלופות, צסק"א וברנו מצ'כוסלובקיה, היו חלק מהגוש שהטיל חרם על ישראל (ברית המועצות ניתקה את היחסים עם המדינה), ורוב מדינות מזרח אירופה סירבו להגיע לכאן או לארח יריבות מהארץ. וכך, הן חטפו הפסדים טכניים על המשחקים אליהם לא הופיעו בהיכל, ובנוגע למשחקי החוץ, העסקן הבלגי-יהודי ליאון ואנדל שהיה חזק בפיב"א באותם ימים (נותר חבר קרוב של שמעון מזרחי עד היום) דאג לכך שמכבי תפגוש את ברנו בעיירה וילוורד (ניצחון 76:91), ואת צסק"א בווירטון, מקום קטן שהפך לשגור בפי כל ישראלי בשנים שאחרי.
אפשר היה לחשוב שהלוקיישן הביזארי יגרום לכך שמספר מועט של צופים יגיע למשחק, אבל ההתעניינות והדרישה לכרטיסים מצד ישראלים ויהודים מרחבי העולם שברה את כל השיאים. לאולם בווירטון, שבקושי יכול היה להכיל כמה מאות צופים, נדחסו הרבה יותר אנשים – ובסופו של דבר היו בעלי כרטיסים שלא הצליחו להיכנס פנימה. הרקע היה חזק מדי מכדי שמפגש כזה יעבור בשקט: רדיפת היהודים תחת מסך הברזל הלהיטה את הרוחות בקרב המונים, שייחלו לראות את הקבוצה הישראלית מנצחת את הענקית הסובייטית. וזה לא הכל – מאמן צסק"א האגדי אלכסנדר גומלסקי ואנשי הצוות שלו הגיעו לצפות במשחק מול ברנו, ואי אפשר היה לפספס את ההתלחשויות ביניהם, שם לעגו לצורת המשחק של הצהובים.
הם רק לא לקחו בחשבון את קבלת הפנים העוינת לה זכו, כי בווירטון כל הזעם בלבבות האוהדים היהודים התפרץ נגדם. גומלסקי הוותיק, שבמשך תקופה ארוכה הצעיד קבוצות ונבחרות רוסיות להישגי ענק, היה לבן כולו מהרגע בו נכנס לאולם, והצופים כיבדו אותו ואת שחקניו בכל קללה אפשרית שגייסו מהשפה הרוסית. גם השחקנים המנוסים ביותר, כמו בלוב, מישקין, זרמוחמדוב, מילוסרדוב ושני הקובלנקו רעדו כבר בחימום והכדורים ברחו להם מהידיים.
מכבי, מבחינתה, הגיעה הכי מוכנה כדי להתנפל. מיקי נזכר באותו יום, ומדבר בהערצה על קליין ועוזרו אריה דוידסקו: "הפסיכולוגיה של רלף, איתו עברתי דרך הנבחרות הצעירות של ישראל, עבדה נהדר. אתה בטח זוכר את אסיפת הקבוצה ביום המשחק, על המדרגות במלון הקטן דמוי הטירה בווירטון. רלף נשא נאום מלהיב, הוא הכניס את כולנו לאטרף. הוא אמר שרק לרוסים יש מה להפסיד, והוסיף: 'אם תנצחו, ואתם מסוגלים לעשות זאת, זה ילווה אתכם עד סוף ימיכם ותוכלו לספר זאת לנכדים". מיקי צודק. רלף היה במיטבו לפני המשחק, ואני לא זוכר מתי ראיתי אותו לפני כן או בכלל מפגין נחישות כזו. אפשר לציין גם את מה שאמר דוידסקו: "הם בסך הכל שחקני כדורסל כמוכם. אם תשחקו עם מוטיבציה, נשמה ולב תוכלו להשתוות אליהם".
מיקי וחבריו לקבוצה ישבו אז דרוכים למשמע כל מילה של המאמנים. היה שם חברו והחצי השני שלו בקבוצה, מוטי ארואסטי, וגם ברודי, אולסי פרי, לו סילבר, ג'ים בוטרייט, אריק מנקין, שוקי שורץ, בוב גריפין ואיל יפה. אילו שמות! המעמד המיוחד, התרגשות הקהל והיחס של ברה"מ וגרורותיה לישראל גרמו לכך שהניצחון הפך כמעט לחג לאומי בישראל. כאמור, גם מיקי ייחס לתוצאה חשיבות עצומה, ומעבר ליום הולדתו, הוא רואה ב־17 בפברואר כסוג של חג עצמאות עבור הכדורסל הישראלי. אפילו מנחם בגין, אז עדיין חבר כנסת, התרגש ושלח לקבוצה מברק: "דוד הקטן ניצח את גוליית".
גם גומלסקי לא שכח את המשחק ההוא, ושנים אחרי כשנפל מסך הברזל הוא עוד דיבר על התרגיל שהכינו לו "רלף ומייקל", כפי שכינה את ברקוביץ'. מיקי: "לאמונה של כולנו היה חלק בכך שצסק"א אכלה אותה. השיא מבחינתי הייתה הפגישה עם גומלסקי אחרי המשחק במסדרון. הוא אמר לי: 'מייקל, אני יודע, אתה בכלל לא ישראלי, אתה אמריקאי". עניתי לו: 'איזה אמריקאי, קואוץ', אני משה מיכאל ברקוביץ' מכפר סבא".
ברקוביץ' מסכם: "1977 היתה השנה הגדולה בחיי. רלף ושמלוק הגיעו אליי לאוניברסיטת נבאדה בלאס וגאס ושיכנעו אותי לחזור למכבי ת"א. הייתי פוטנציאל ל-NBA, אבל התגעגעתי לחברתי, איתה התחתנתי לבסוף באותה שנה. ואז הגיעו הניצחון על הרוסים בווירטון והזכייה ההיסטורית בגביע אירופה ב-7 באפריל בבלגרד אחרי 77:78 בגמר על מובילג'ירגי וארזה".
