צפו בעדותו של אמיל פרקש
(צילום ועריכה: עוז מועלם )
"הספורט הציל את חיי". ככה, בטון שקט, כמעט ענייני, חותם אמיל פרקש את הסיפור האישי שלו שמתחיל בז'ילינה שבצ'כוסלובקיה, עובר בחמישה מחנות ריכוז - זקסנהאוזן, דכאו, סרד, ברגן בלזן ונובקי - ומגיע לישראל ולעיר חיפה, שבה הוא מתגורר עד היום.
הדבר הראשון שמבחינים בו כשנפגשים עם פרקש הוא החיוניות והאופטימיות של האיש. שורד שואה בן 92, שמקבל את פנינו בחיוך גדול, פורש במשפטים מדודים תיאורים קשים של התעללות ועינויים, אבל במקביל מדלג בדירתו הנעימה בין שלל ספרים ותמונות ומציג בגאווה בלתי מוסתרת את הניצחונות שלו. לפעמים זו תמונה מאולם ספורט, שבו זכה בתארים בהתעמלות מכשירים, ולעיתים תמונה לצד שועי עולם דוגמת שמעון פרס, אנגלה מרקל ואחרים. בין לבין הוא לא שוכח להכניס מידה של הומור ונזיפות מחויכות ש"מה זה?! עוד לא טעמתם בכלל מהעוגות".
פרקש, שמגיל צעיר בלט בכושרו הגופני, התקבל בגיל שש כספורטאי באגודת "סוקול", שם החל להתאמן בהתעמלות מכשירים. כשהיה בן 13, אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה, הוא ומשפחתו נלקחו על ידי הנאצים ופוזרו במחנות עבודה וריכוז שונים. לימים גילה כי שני אחיו הגדולים, ארפד ובלה, לא שרדו את עבודות הכפייה ונספו, בעוד אחותו פפה ובתה התינוקת אריקה נשלחו לאושוויץ ונרצחו בתאי הגזים.
"רץ הנעליים"
את עובדת הישרדותו בתוך הגיהינום הנאצי הוא קושר לא מעט, כאמור, לכישרונו הספורטיבי. ומבחינתו, הכל התחיל באותן שעות בוקר מוקדמות שבהן יצא להתאמן בשלג של מחנה זקסנהאוזן: "כל בוקר בארבע וחצי הייתי יוצא מהצריף להתעמל ומסביב היו עומדים גרמנים עם הרובים האוטומטיים, חיילי אס-אס. הם ראו שאני תמיד קם ראשון, יוצא מוקדם, גם בשיא החורף, והגרמנים יודעים טוב מאוד מה זו תנועה נכונה. ואני התאמנתי בצורה נכונה, כל תנועה מדויקת. הם סיפרו את זה למפקד שלהם שזימן אותי אליו למשרד. ואני ניצב מולו לבוש בפיג'מה עם הפסים בכחול-לבן, נעמד בדום יפה ואומר לו בגרמנית טהורה: 'כן אדוני המפקד, אני עומד לרשותך'. לא פחדתי. אף פעם לא פחדתי במחנות. גם מהמוות לא פחדתי".
הפגישה הזו הובילה את פרקש לתפקיד שקיבל את הכינוי "רץ נעליים" וזיכה אותו בפרוסת לחם נוספת בהקצבה היומית. "המפקד שלח אותי לקבוצה של 300 אנשים, שכולם נוצרים, אסירים פוליטים, ורק אני יהודי. העבודה שלנו הייתה לרוץ עם נעלי צבא חדשות", הוא מספר. "בחמש בבוקר, אחרי המסדר, קיבלנו נעליים חדשות והיינו צריכים ללכת איתן עד חמש אחר הצהריים כדי להגמיש אותן. ומי קיבל אותן? חיילי אס־אס, שחס וחלילה לא יקבלו יבלות ברגליים (צוחק). תוך כדי הצעידה גם היינו צריכים לשיר שירים של החיילים הגרמנים".
מזקסנהאוזן הועבר פרקש לברגן בלזן, שם סבל מהתעללות מידי מפקד המחנה יוזף קרמר, שהכה אותו קשות באלה עד שכולם חשבו שהוא מת. הוא הושלך מחוסר הכרה לערימת הגופות ורק בלילה, אחרי שהתאושש, התגנב בחזרה אל אחד הצריפים. כשגילו השומרים בספירת הבוקר שישנו אסיר עודף, הם ירו בנער אחר כדי שהמספר יתאים לרשומות.
פרקש: "הכי קשה היה בברגן בלזן, זה היה קטסטרופה. עשו עליי ניסויים. שמו אותי על כיסא, קשרו את הידיים והיו נותנים לי מכות רצח. רצו לבדוק עד כמה בן אדם יכול לסבול כאב, למקרה שחייל גרמני נתפס בשבי והאויב חוקר אותו. קיבלתי מכות רצח, היו לי שברים בצלעות. שברו לי כמעט את כל השיניים. זה היה נורא".
חשבת שזה הסוף?
"לא נשברתי. להפך. אמרתי לעצמי שאסבול ואצא מזה. וככה זה היה, יצאתי מזה ועד היום אני עוד פה. זה היה רצון של לחיות ולא למות. כוח הרצון. החיים צריכים להימשך. וצריכים לעשות את החיים בצורה נורמלית, ליהנות מהם. חייבים ליהנות, אתה לא יכול לעבוד ולעבוד ולעבוד ולבוא הביתה עייף וישר למיטה. צריכים לדעת לחיות".
ואמיל פרקש הצליח לשרוד וידע לחיות. אחרי המלחמה הוא חזר לצ'כוסלובקיה, התרגש לגלות שהוריו ואחיו דוד (לימים הפך למאמן מכבי חיפה בכדורגל בין 1959 ל-1961) נשארו בחיים והחליט למצות את כישרונו הספורטיבי. הוא גויס לצבא, התקבל לנבחרת הלאומית בהתעמלות מכשירים ובהמשך עלה לישראל והפך למתעמל מוביל במדינה הצעירה. במהלך שנות החמישים פרקש השתתף במשחקי המכביה, זכה במדליות בהתעמלות מכשירים והפך למורה לחינוך גופני המיתולוגי של בסמ"ת חיפה, שם לימד 40 שנה.
פרויקט חייו
הסיפור של אמיל פרקש יקבל השנה ביטוי בפרויקט לונקה, מיזם צילום חינוכי בינלאומי שהוא מחווה לשורדי שואה שהצליחו לבנות חיים חדשים, להקים משפחה ולהוות שיר הלל אופטימי לרוח האנושית. התערוכה תוצג השנה בכיכר ספרא בירושלים, החל מהיום ולמשך ארבעה חודשים.
כשמדברים עם פרקש על התקופה כמתעמל, הטון שלו הופך חגיגי: "כשהייתי בנבחרת צ'כוסלובקיה אף אחד לא ידע שאני יהודי. הייתי היחיד וכל השאר נוצרים. הלכנו יחד אחרי חתיכות, הלכנו למסעדות ומבחינתם אני חייל. הם חשבו שכל יהודי הולך עם פאות וציציות (צוחק) ואני מגיע אליהם כספורטאי. הם חשבו שיהודים וספורט לא משהו שהולך ביחד.
"בארץ השתתתפתי במכביה השנייה והשלישית, בכל המכשירים - טבעות, מקבילים, מתח - הכל. קרב 12 זה נקרא אז. היתרון שלי היה קודם כל כוח. בן אדם שאין לו כוח לא יכול לבצע שום דבר, וכמובן גם הייתה לי טכניקה. ולזה נוסף כוח רצון. יש תרגיל קשה בטבעות שנקרא 'כריסטוס', שהראשון שעשה אותו היה מתעמל צ'כי בשם אלואיס הודץ. אני הראשון בישראל שביצע את התרגיל הזה".
תוך כדי השיחה פרקש מדפדף באלבומים ומציג תמונות מרהיבות מהקריירה הספורטיבית שלו: "הנה פה אני עושה תרגיל שמש. זה סיבוב מלא, כן?! כאן אני על המקבילים מחזיק את כל הגוף על יד אחת. פה זה נבחרת ישראל, אף אחד לא בחיים היום. כולם הלכו. אני נשארתי. עברתי הרבה בחיים. יש מעט אנשים בעולם שעברו מה שאני עברתי. ואני שומר על אופטימיות. חייבים".
