17 במארס 2014, יום של דרבי. אני קם בבוקר ואין לי עדיין כרטיס, תופס את הראש ולא מאמין זה הדרבי הראשון שאני הולך לפספס מזה עשור וחצי. טלפון לחבר הזה, הודעה לחבר אחר, פשוט כלום. השעות עוברות וכל צלצול או הודעה מקפיצות את הלב, העצבים בשמיים וכל הגוף רועד. כבר נהיה מאוחר, נצטרך להשלים עם זה שאת הדרבי הקרוב אני אראה מהבית, לבד, רחוק מהאצטדיון.
השעה שש בערב ואני מקבל את ההודעה המיוחלת, "השגתי לך כרטיס" אומר חבר. "אתה לא צוחק, נכון? אל תעשה לי את זה", אני משיב. תוך חצי שעה כולי צהוב ואני כבר במגרש.
ההליכה לאצטדיון, הכניסה, העלייה במדרגות, המקום שלנו, צעיפים, התפאורה, השירים, הקללות, גול לפה, מהפך לשם, ועוד מהפך אחד קטן שמשאיר אותי על הברכיים עם עיניים דומעות מחבק את רגלו של החבר שאירגן לי כרטיס למשחק הבלתי ייאמן שראיתי עכשיו. כמעט כל אוהד ספורט שתשאל יהיה לו לפחות סיפור אחד כזה.
הרי מה היה שווה הניצחון הזה אם לא הקהל ביציע? שלוש נקודות? אוקיי, מה זה לעומת החוויה שאתה סוחב איתך לכל החיים?
הספורט קיים בשביל האוהדים, אוהדי הכדורגל, הכדורסל הפוטבול, הטניס ושאר ירקות.
קחו את הקבוצות הגדולות בעולם, תחשבו על האצטדיונים הכי מטורפים שהייתם בהם, תוציאו מהם את הקהל מה נשאר, מבנה ענק ושומם, כיסאות מפלסטיק ריקים וחתיכת דשא/פרקט שלשחקנים, המאמנים והקבוצות – אין חשק להגיע אליו.
תשאלו כל מאמן וכל שחקן והוא יגיד לכם שהדבר הראשון שהוא מתגעגע אליו ורוצה לשמוע זה את הקהל, ולא משנה אם זה הקהל שלך שמעודד אותך או קהל היריבה שמקלל אותך ונותן לך דרייב לתת את המקסימום, העיקר שיהיה קהל. בדיוק כמו בטלוויזיה - הרייטינג הוא הקהל - ללא רייטינג אין לך זכות קיום.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
