ביום חמישי בלילה דני אבדיה יחווה את הרגע הגדול ביותר בחייו כשייבחר בדראפט ה-NBA. זה אמנם יהיה וירטואלי בעקבות נסיבות הקורונה, אך ההתרגשות תהיה שם, ובגדול. ג'ו אלכסנדר מעירוני נהריה כבר עבר את החוויה הזאת כשנבחר במקום השמיני בדראפט 2008 הגדול, בו נבחרו שחקנים גדולים כמו דריק רוז, ראסל ווסטברוק וקווין לאב.
אבדיה מגיע ל-NBA, פרויקט מיוחד
"חוויית הדראפט שלי התחילה בללבוש חליפה", מספר אלכסנדר מדירתו בנהריה, מרחק של 9,000 קילומטרים מהמדיסון סקוור גארדן בו נערך אותו דראפט.
"מעולם לא לבשתי חליפה בחיים שלי, אלא כל הזמן את חולצת האימון של המכללה שבה שיחקתי, ווסט וירג'יניה. אם זה היה תלוי בי הייתי מגיע ככה גם לערב הדראפט, אבל אי אפשר לעשות את זה. באותו הזמן לא היה לי סטייל, אז ה-NBA שידכו לי מישהי שתלביש אותי".
עוד מספר אלכסנדר על החוויה: "זה היה סופ"ש עם המון פעילויות. לקחו אותנו במכוניות מפוארות ברחבי ניו יורק והרגשתי כמו סלבריטי. עבורי זה היה חדש כי לא הייתי שם גדול בעולם הכדורסל מכיוון שהתחלתי לשחק בגיל מאוחר. שאר השחקנים שהיו איתי שם כמו דריק רוז, ראסל ווסטברוק ואחרים, היו רגילים לזה כי מחטיבת הביניים ידעו שהם ייבחרו גבוה בדראפט".
האימון עם ווסטברוק ולאב
אלכסנדר לא ממש חיבב את האירועים סביב הדראפט: "החלק האהוב ביותר עליי בסוף השבוע של הדראפט היה לנסות ולברוח כמה שאפשר מכל האירועים מסביב, ופשוט ללכת להתאמן באולם. זאת הייתה הטעימה הראשונה שלי בין החיים המקצועיים ב-NBA למה שקורה מסביב לליגה. לא הייתי רגיל שאומרים לי ללכת פתאום לארוחת ערב, או ראיון בתקשורת".
בין לבין הוא הצליח להשחיל כמה אימונים, ואת אחד מהם הוא לא ישכח: "אני זוכר שהמאמן האישי שלי הצליח לארגן לי אולם תיכון בניו יורק להתאמן בו, ופתאום הוא שאל אותי 'אכפת לך אם ראסל ווסטברוק וקווין לאב יצטרפו?' אמרתי לו, 'ברור, שיבואו'. התרגשתי מאוד, והייתי צריך להיות רגוע לצדם באימון".
את דייויד סטרן, קומישינר ה-NBA באותה תקופה, פגש אלכסנדר עוד לפני הערב הגדול: "באחת מארוחות הצהריים באותו סופ"ש הוא עבר בין השולחנות והגיע גם אלינו. הוא לחץ להורים שלי את היד, דיבר והסתכל על כל אחד מאיתנו בעיניים. היה בינינו סמול-טוק קטן, ואחרי זה הצטלמנו. ידעתי שאבחר גבוה ואהפוך לשחקן כדורסל, אבל זה שהמשפחה שלי חוותה קצת מהיוקרה הזאת, בעיקר שני האחים שלי שלחצו לו גם את היד, ואחותי שלא ממש אכפת לה מכדורסל אבל את סטרן היא כן הכירה, גרמו לי להיות גאה. אלה דברים קטנים מאחורי הקלעים שאנשים לא רואים בטלוויזיה".
אלכסנדר לא היה שם מוכר בארה"ב כמו רוז או ווסטברוק מהסיבה הפשוטה שעד גיל 16 הוא כלל לא חי במדינה. בעקבות עבודתו של אביו, המשפחה התגוררה בעיקר באסיה (טייוואן, הונג-קונג וסין). אבל טורניר מכללות טוב הפך אותו פתאום למועמד לגיטימי להיבחר גבוה: "חודשיים לפני הדראפט בכלל לא חשבו שאבחר, אבל פתאום כל העולם החליט שאהיה בחירת טופ 10. זה הצחיק אותי איך פרשנים שלא הכירו אותי באמת קבעו שאבחר גבוה. לי זה לא היה אכפת, בדיוק להפך, כי אם כולם אומרים שאבחר גבוה, אין סיכוי שזה לא יקרה".
"לא ידעתי על ההבדל בין ל.א, ניו יורק או מילווקי"
אלכסנדר מספר גם על מאחורי הקלעים של שיחות השחקנים בנוגע לעיר בה הם רוצים לשחק: "בגלל שלא גדלתי בארה"ב, לא ידעתי בכלל איפה מילווקי נמצאת. אני לא רוצה להגיד שחייתי בבועה, אבל זה היה המצב. לא ידעתי שום דבר על העיר. כששחקנים דיברו ביניהם על עיר שהם רוצים לשחק עבורה, לא יכולתי להשתתף בדיון הזה כי לא ידעתי את ההבדלים בין לוס אנג'לס, מילווקי או ניו יורק".
עוד לפני שמילווקי לקחה אותו במקום השמיני, אלכסנדר הצליח למשוך את תשומת הלב: "הרגע הכי מצחיק שאני זוכר מהדראפט זה שלקחתי כדור שהיה מונח על השולחן בערב עצמו, התחלתי לסובב אותו על האצבע ולכדרר אותו על הרצפה במדיסון סקוור גארדן וכולם הסתכלו עליי. אני לא הולך לארוחות, מסיבות או אירועים שבהם אני לובש חליפה, אז כשראיתי את הכדור הרגשתי פתאום בנוח. אנשים עשו מזה סיפור וצילמו אותי, אבל עבורי זה היה טבעי".
ואז הגיע הרגע הגדול כשסטרן הקריא את שמו כבחירה מספר 8: "לא ידעתי איך לחגוג אז פשוט הרמתי את הידיים שלי באוויר, הבאתי חיבוק לאבא ואימא שלי, וניסיתי להיראות הכי רגוע שאני יכול עם הכובע של הבאקס על הראש. הייתי ממש נבוך כשעליתי לבמה עם החליפה שהרגשתי בה לא בנוח. הדבר היחיד שניחם אותי היה העובדה שאני מול קהל של אוהדי כדורסל".
על הפגישה עם סטרן על הבמה, מספר הפורוורד: "כשלחצתי את היד של דייויד סטרן הוא אמר לי להסתכל קדימה ולחייך. אחרי זה הוא גם איחל לי בהצלחה. הוא סוג של הדריך אותי בכל ההצגה הזאת. הרגשתי שהוא שמח עבורי, כי הוא מבין מה זה עבור בחור צעיר להגיע ל-NBA. הוא אהב מאוד את מה שהוא בנה, והחשיב את הליגה כסוג של הבן המועדף שלו. אפשר להגיד שה-NBA היא גן עדן שהוא בנה והוא זה שנמצא בשער הכניסה".
אובססיבי בנוגע לאבדיה
כשמדברים עם אלכסנדר על אבדיה, שצפוי ככל הנראה להיבחר אפילו גבוה ממנו, הוא מספק כמה נקודות מבט מעניינות: "את דני ראיתי משחק לראשונה בפברואר האחרון נגד חולון, ויצא לי לחשוב עליו בימים שאחרי המשחק. אני אוהב כדורסל, ובכל פעם שאני רואה מישהו עם עתיד כל כך זוהר, אני אובססיבי בנוגע אליו. לא היה אכפת לי מה אמרו עליו לפני, פשוט ראיתי אותו מלהטט על המגרש".
"אחרי המשחק סיפרתי לאח שלי שהילד הזה שונה. הוא מיוחד מאוד, אבל לא בגלל היכולות שלו כי יש הרבה כמוהו, אלא בגלל מי שהוא על המגרש. עבורי הוא היה המנהיג של אותה מכבי ת"א, מבחינת הקולניות שלו, האנרגיות וההבנה הטקטית, וזה למרות שהוא היה השחקן הכי צעיר שם. אף אחד לא מינה אותו למנהיג, הוא פשוט נבחר לזה בסוג של דמוקרטיה על ידי השחקנים. אני זוכר שהוא רץ לצד השני של המגרש כדי ממש לשים יד על הכתף של קווינסי אייסי, שחקן NBA לכל דבר, ונותן לו הוראות".
"כשאני חושב על שחקנים שנכנסו ל-NBA ויצאו ממנה במהירות כמוני, או אחרים שנשארו בה שנים רבות, הם מצליחים לעשות זאת פחות בגלל היכולת ויותר בזכות האישיות. ולדני יש את האישיות הזאת להיות שחקן מוצלח ב-NBA".
לאלכסנדר יש עצה חשובה אחת לתת לאבדיה: "מהניסיון הרב שצברתי ב-NBA, בליגת הפיתוח, ביורוליג ובהמון מדינות בהן שיחקתי, אני חושב שהעצה הכי טובה שיכולתי לתת לג'ו הצעיר תהיה אותה עצה עבור דני, והיא לקחת את האנשים שהיו סביבך בזמן שפרצת גם ל-NBA, כי כשאתה שחקן צעיר זה מאוד מפתה להגיד שעשית הכל לבד, ואז כולם עוזבים אותך. ככה זה היה אצלי ואני מצטער על זה. חבל שלא נשארתי איתם בקשר ולקחתי אותם איתי. ברגע שהם עוזבים את החיים שלך, אתה לא מזהה אם אתה מתחיל לעשות דברים לא נכונים. זה יכול להיות אבא שלך, חבר קרוב, מאמן הכושר או אפילו חברה. אני חושב שזה חשוב לדני, בטח שהוא עובר מדינה וליגה. קל לאבד כיוון מהר מאוד, ולפני שאתה מבין שטעית אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ ל-NBA ולא לחזור".
ולסיום, אלכסנדר חוזה את עתידו של הפרוספקט הישראלי: "אני חושב שדני יהיה שחקן מאוד מאוד טוב ב-NBA לתקופה ארוכה. אהיה בשוק אם זה לא יקרה".
