אשרי האוהדים שעוד האמינו לפני המשחק כי מכבי תל אביב תנצח את אנאדולו אפס, שהגיעה אחרי שבעה ניצחונות רצופים. הרי ההיסטוריה הצהובה רצופה בנסים, והם חשבו שאין סיבה שהקבוצה לא תנצח בכל אחד ממשחקיה עד לסיום העונה הסדירה, תתברג בין שמונה הראשונות ותעלה לפלייאוף. אולי אותם מאמינים גם שאבו תקווה מכך שלראשונה אחרי שנה, 1,000 אוהדים הורשו להיכנס להיכל.
זו הייתה אשליה שההתפכחות ממנה כואבת במיוחד. בעצם, מה הפלא שבעונה כל כך מחרידה ביורוליג יגיע ההפסד הביתי האירופי הגדול בתולדות מכבי ת"א? 90:66, 24 הפרש. לראות ולא להאמין.
רק לחשוב שלפני שנה, המשחק האחרון מול קהל כזה בהיכל היה גם הוא מול אנאדולו אפס. אנאדולו של אותו ערב הייתה חזקה עוד יותר מאשר היום, זו שנחשבה לפייבוריטית הגדולה לזכות ביורוליג, ומכבי ניצחה אותה 75:77. באותו ערב מכבי ת"א הבטיחה לעצמה מקום בפלייאוף לראשונה מאז 2014, וחיפשה לסגור לעצמה את יתרון הביתיות - ואז כל העסק בוטל. מישהו בכלל מסוגל לדמיין את התסריט הזה במרחק של שנה?
הטקס הצנוע שנערך למאמן מכבי יאניס ספרופולוס, לציון משחקו ה-200 ביורוליג, רק הדגיש את התסכול. עם כזה ניסיון, ואחרי מה שהראה שהוא מסוגל לייצר מהקווים בעונה שעברה, אי אפשר להבין איך היווני הגיע לשפל מקצועי כזה. נכון שהיריבה הטורקית נמצאת במומנטום נהדר, ומכבי היא לא הראשונה שמקבלת ממנה בראש, אבל מכאן ועד להגיע למצב בו נראה ששתיהן לא שייכות לאותה ליגה?
אנאדולו שיחקה משחק שמח וקבוצתי, ופגשה יריבה חסרת אנרגיה, שפעם עוד הייתה נלחמת מתחילת המשחק ועד סיומו ומנצחת בקרבות שכבר היו אבודים. סף השבירה של מכבי נמוך, הפערים ביכולת שהיא מציגה בין רבע אחד למשנהו אדירים. זו קבוצה שמרימה ידיים מראש ולא מאמינה כי ביכולתה לעשות משהו. פעם, כל ההפכים למצב הזה היו כרטיס הביקור של מכבי ת"א, וכך גם סגנון המשחק ההתקפי והמהנה שהציגו הטורקים.
כלום לא נשאר מזה, רק קליפה ריקה שעולה לפרקט עם גופיות צהובות. עדיף שהאוהדים כבר היו נשארים בבית.
