בעונת הפרישה של קובי בראיינט, הוא הגיע למשחק אחרון בבוסטון, האולם של היריבה הגדולה עם קהל שקילל אותו במשך 20 שנה, ושגם דאג לתת לו הופעת פרידה אחרונה ביציעים, כששרק לו בוז מחרי שאוזניים בכל פעם שאחז בכדור. אבל כשהמשחק הסתיים, כולם מחאו לו כפיים. כפיים למי שהוציא מהם את הסיבה לכך שאנחנו כל כך אוהבים ספורט. כפיים למי שהוציא מהם את הרגש. כי בשביל זה בסוף כולנו פה, כדי לפרוק רגשות, לטוב ולרע.
אז כפיים למרקו בלבול. אני ואתה לא שידרנו על אותו קו השנה. כמו רז מאיר בכנף שמאל. אבל תודה על שנה בה הוצאת ממני חזרה את הרגש למשחק. ויכוחים, עצבים, חגיגות ואכזבות, חזרתי להתרגש. בתקופה כל כך הזויה בעולם, אתה היית האסקפיזם שלי.
כמה שהייתי צריך וחסר את זה בתקופת הפגרה, כמה חיכיתי לרעשים ולצעקות בקבוצת נווטסאפ לפני ואחרי משחקים. אם הייתי צריך לבחור את איש השנה הפרטי שלי, אתה היית מספר 2 לנועה קירל. כי וואלה, יש לך תקרת זכוכית. אבל אני אוהב אותך ומאחל לך המון הצלחה בהמשך הדרך. מי האמין שהאפור ביותר יוציא ממני את הרגש החזק ביותר. אבל תכל'ס אחי, הוצאת, ואתה גבר.
המון הצלחה בהמשך הדרך, אוהב אותך כמעט כמו שאתה אוהב את סינטיהו סלליך.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד – כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה. נא לא לצרף תמונות וסרטונים מהאינטרנט, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
