כדורסל תמיד היה הספורט המועדף עליי. מאולם הפחים, דרך המשחקים בשבתות בפארק פרס בחולון, ועד הקבוצה של הישראלים בשליחות בסינגפור, ופאפא-סל גני תקווה. תמיד אהבתי לשחק, ותמיד אהבתי לצפות. גדלתי על מג'יק ובירד, מלון ואולאג'ואן, בארקלי וכמובן על האלוהים, והתבגרתי עם קובי ז"ל, שאקיל, לברון ועוד רבים וטובים לאורך השנים. אגב, גם הבן הבכור שלי נתפס חזק בספורט.
ה־NBA תמיד הייתה הליגה של הגדולים, השחקנים הכי טובים, שם התגשמו חלומות ושם תמיד הקבוצה האלופה הוכרזה כאלופת העולם. המשחקים הכי טובים והכי מעניינים, הקליעות הכי מופלאות, היריבויות הכי גדולות ובקיצור הכל "הכי" כיאה לארצות הברית של אמריקה.
הכדורסל האירופי שגם עליו גדלנו תמיד התגמד לעומת מקבילו האמריקאי, תמיד היה גרסה איטית, שכונתית ואפורה של אותו ספורט. אמנם גם לנו בשכונה האירופית היו אגדות כדורסל, אבל ברצינות, לך תשווה אותם למייקל.
עד כאן ההקדמה וכעת התנצלות מראש, אולי בהבעת הדעה ארגיז ואקים עליי את כל העכברים למיניהם, אבל אקח צ'אנס ואומר (אגב, בתסכול רב): ראיתי מספר משחקים השנה והמסקנה היא אחת, ה־NBA נהייתה ליגה משעממת והכדורסל בה בה בלתי ניתן לצפייה. עוד מעט נדבר על סטטיסטיקות, היסטוריה ונתונים, אבל בלהט הרגע אני מרשה לעצמי להוסיף, זה לא כדורסל מה שהולך שם, זו מקסימום תחרות זריקות של שחקנים, איך לומר, טובים ומוכשרים, גבוהים ואתלטים ככל שיהיו, שחקנים שהם (למעט מספר מצומצם בלבד) חבורה של אגואיסטים (ראה ערך דני אבדיה המוכשר בקבוצת וושינגטון הזוועתית) שחושבת על הסטטיסטיקה האישית, וניצחון או הפסד במשחק אחד מתוך עשרות המשחקים בעונה הסדירה לא ממש מטרידים את מנוחתם. ואגב, "שמירה", "חשיבה", "תרגילים", אלו סתם אוסף מילים, לא באמת צריך אותם כדי לקלוע נקודות.
הליגה עליה גדלנו משתנה לנו ובקצב מהיר, וזה אולי טבעי, הרי גם העולם משתנה, אבל כנראה ששחקנים שמרוויחים מיליונים ומצופה מהם לתת שואו (ארה"ב, לא?) לא ממש בקטע ש לשמור בהגנה, הרי עדיף לשמור כוחות להתקפה הבאה, או למשחק הבא, או בכלל עדיף כאסטרטגיה פשוט לא להיפצע. עדיף ללוות את השומר עם הידיים למעלה, בתקווה שבהתקפה הבאה השומר שלי יעשה עימי את אותו החסד. נשבע לכם, ראיתי שלשום משחק ודמיינתי מה אוברדוביץ' הגדול היה עושה לשחקנים שלו אם הם היו שומרים ככה. להערכתי הם לא היו מגיעים הביתה בשלום.
תמיד היו שחקנים מופלאים בליגה הטובה בעולם, כמו סטף קרי שנראה כאילו ברק פגע בבחור רגיל והפך אותו לשחקן-על עם יכולות פנומנליות שבאורח פלאי זורק את הכדור לכיוון התקרה (ולא משנה מאיזו נקודה במגרש) והכדור נוחת במרכז הטבעת (רק רשת).
הליגה מפוצצת בכישרונות מטורפים, שכל אחד יכול להתפוצץ עם 40+ נקודות בכל משחק. שלא תבינו אותי לא נכון, אני בעד התקפה, לא חסיד הגנה ואוהב כדורסל מהיר ויפה לעין, ובטח לא מעוניין במשחקי חפירות, אבל לכדורסל שלי יש שני צדדים. אם הייתי רוצה לראות תחרות זריקות (או מטווח שלשות לצורך העניין) הייתי צופה באולסטאר השנתי. אתם בטח זוכרים משחקים של 140 נקודות לכל קבוצה, אבל היום (איזה כיף?) כל משחק נראה כמו אולסטאר.
וכעת קצת נתונים וסטטיסטיקות. העלייה במספר הנקודות למשחק עולה ברציפות כבר 10 שנים. כיום הקבוצות קולעות 112 נקודות למשחק, לעומת פחות מ־100 לפני עשור. למעשה, אם עונת 2020/1 תמשיך ככה היא תהיה העונה הכי פורייה בנקודות ב־50 השנים האחרונות.
כמות הנקודות משתנה כי קצב המשחק משתנה והקבוצות כיום זורקות ביחד קרוב ל־200 זריקות למשחק (ואם נוריד את זמני ההתקפות שמסתיימות בקו העונשין ואת הזמן שלוקח לרכז לעבור למחצית היריב, זה יוצא בממוצע פחות מעשר שניות עד שהכדור נזרק לסל בכל התקפה). שינויים במשחק כמו ריווח העמדות על המגרש ומאמנים אובר התקפיים יצרו סוג של כדורסל כלאיים שמתרכז אך ורק בהתקפה.
קבוצות עם ספסל ארוך מעדיפות להתיש אחת את השנייה בריצות וזריקות מטורפות, להימנע מהתקפה עומדת ומההגנה מסודרת של היריב (ובעיקר מהצורך לעצור, לחשוב ולבצע תרגילים, לזהות Mismatch בהגנה ולהגיע לזריקה פנויה בתרגיל קבוצתי). נראה לפעמים שהמאמנים פשוט לא סומכים על יכולת השחקנים שלהם לעצור ולחשוב, רק שירוצו כמה שיותר מהר ויתקפו את הסל. ככל שיזרקו יותר יכנסו יותר סלים, לא?
איפה האתגר בלפצח את הגנת היריב? איפה המחשבה בביצוע של התרגילים? זיהוי נקודות החולשה בהגנה? איפה טביעת האצבע של המאמן? איפה הכדורסל?
לסיכום: השחקנים הטובים בעולם – ברור, החוזים השמנים בעולם – כמובן, ההצגה הגדולה בעולם – מסכים, כדורסל מעניין – לא ממש. אני עם העונה הסדירה של ה־NBA סיימתי, תקראו לי שהפלייאוף יגיע. בינתיים אסתפק במשחק של ריאל מדריד מול אנאדולו אפס אצלנו בשכונה.
רוצים גם אתם להיות פרשנים? אז תתחילו לכתוב. איך זה עובד? פשוט מאוד:
*כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ וורד לכתובת הבאה: kick@ynet.co.il בצירוף שם מלא.
*אורך הטקסט הרצוי הוא בין 250 ל־800 מילה.
*נא לא לצרף תמונות, טבלאות, גרפים או עיבודי מחשב לקבצים.
= אם בכוונתכם לכתוב על משחק או אירוע מסוים שעומד להתקיים, אנא שלחו את הטקסט מספר ימים לפני כן.
